בפה יש כל מיני שרירים והמון עצבים (אם אני זוכרת נכון, רק הלשון מופעלת באמצעות 3 עצבים שונים שאחראיים עליה
). זה אומר שכל הענין של ללמוד איך להזיז את כל האיברים הקטנים וכל הדקויות האלו לוקח זמן. ולא תמיד מצליח לגמרי. זאת הסיבה לקושי באכילת כמה מרקמים בו זמנית (ילדים מעדיפים אוכל יבש, נכון ? זאת הסיבה בד"כ) וגם הסיבה לקשיי הגיה שונים. מי שמתעסק עם זה ובעל ידע זה קלינאיות תקשורת או מרפאות בעיסוק שהתמחו בענייני פה. אני לא, אז זה בערך הידע שיש לי
מדבר על תגובה חושית (טקטילית) לאו דוקא מוטורית, הלא כן? תגובה למרקמים בפה היא בדיוק אותו הדבר כמו תגובה למרקמים על העור - יש דברים שהלשון ממש לא אוהבת להרגיש + לטעום. ילדים הרבה פעמים לא אוהבים "הפתעות" בפה - ולכן הם מעדיפים מרקמים אחידים (עוגות בלי צימוקים, פירה בלי בצל מטוגן וכד). מבוגרים לעומת זאת יותר סקרנים ואוהבים הפתעות ולכן מחברים להם קרוטונים בסלט אגוזים בעוגה וכדומה.
נזכרתי עכשיו באוליבר סאקס ובספרו "האיש שחשב שאשתו היא כובע" - שתעד כל מיני הפרעות נוירולוגיות, ועל אותו פציינט שטעם את האוכל במרקמים גיאומטריים. למשל במקום נגיד "חמוץ" הוא היה אומר "שפיצים" - או משו כזה. מכירים?
מנטה, את אומרת שאני נגעלת מהמרקם החלקלק של חלבון הביצה בגלל שתכנון התנועה של הלשון שלי לא טוב? זה לא נשמע לי הגיוני. דווקא אין לי בעיה עם "הפתעות" כאלו ומרקמים מעורבים. אני אוהבת פירה עם בצל, וגם שוקולד עם אגוזים. אבל דברים חלקלקים כמו חלבון ביצה או ג'לי (איכס!) אני שונאת. אז מה זה אומר עליי בעצם? אפרסק זה תפוח עם קליפה מזמש
אני אומרת שאנשים נוטים לבלבל בין קושי בתכנון תנועתי בפה ובין רגישות תחושתית בפה. שתיהן תופעות שקיימות והסימפטומים שהן מציגות דומים. וחוצמיזה יש גם ענין של טעם. ובכלל האופנה לעשות מכל שוני בין אנשים פתולוגיה לא מקובלת עלי.
אני לא סובלת תחושה של משי דק על הגוף - זה מרגיש כאילו הולך עלי איזה חרפוש. חברה שלי לא מבינה אותי וחושבת שאני מפספסת נורא - כי היא ממש מתחרמנת מהמגע של הבד הזה. תכלס יוצא שתינו לא לובשות משי ביום יום - אני כי לא בא לי להתגרד ולגרש חרפושים מהגוף והיא כי להתחרמן בשעות העבודה מפריע לריכוז. אני גם לא אוהבת קרמים במיוחד על עור הפנים - אני מניחה שזה דומה לאיכסה שמרגישים מאבוקדו בפה... וגם, מקל של ארטיק העשוי עץ מעביר בי צמרמורת - אם בטעות הוא משפשף לי את השיניים. YUCK.
אני קודם נוגעת בבד ואחר כך בודקת אם הבגד יפה. ככה זה כשיש רגישות תחושתית
אבל מה, בניגוד למה שנהוג להניח, אני דוקא מאוד אוהבת לשחק בבוץ ולהתלכלך, מה שמפריע לי זה דברים סינטתיים או מחוספסים על העור ולא דברים נעימים כמו חימר או בוץ
שכשמגיעים לחול - היא מקפידה לשבת על השמיכה ולהתקלח 100 פעם אח"כ, ואני מתפלשת להנאתי ונהנת לדרוך על החול הרטוב שמתחת למים, וכשמגיעים לבוץ היא נהנת להתפלש, ואני נגעלת מהאיכסה מתחת לרגליים היחפות. ברור לי שיש לה בעיה ברגישות
האמת שאני לא יודעת עליו הרבה, כי קראתי... רק את הכריכה שלו (אולי גם את התוכן). אבל הגישה הבסיסית היא שכאשר שני אנשים חושבים אחרת זה לא אומר שאחד מהם בסדר והשני לא, וצריך לריב כדי לגלות מיהו ה"בסדר". שניהם בסדר, כל אחד בדרכו.