איך אפשר להתעלם מהבקשה הנרגשת לא להיות #$%&?
גשם ראשון גשם. הגשם הראשון. היא ניסתה להיזכר איך קוראים לגשם הראשון וזכרה שבאחת הכיתות הנמוכות של היסודי, בוודאי בשיעורי הטבע לימדו אותה איך קוראים לו, אבל עכשיו היא מתקשה לזכור. לפעמים היא חושבת שזה בכלל לא משנה, איך באמת קוראים לגשם הזה, אם בלאו הכי הדמעות שלה שאת שמן היא מכירה ויודעת נמהלות בטיפות שלו. הריח באוויר בישר על בואו, החזאי בטלוויזיה הבטיח שיבוא והיא שלא יכלה לחכות עוד, כי דמעותיה כבר נקוו בזויות העיניים, מחכות לרגע בו יוכלו לפרוץ באין מפריע. היא יצאה אל הרחוב, פשטה ידיה לצדדים, הרימה ראשה אל השמים וחיכתה. הוא הגיע, בהתחלה בהיסוס ואחר כך בעוצמה כיאה לגשם ראשון שחיכה שם למעלה הרבה זמן כדי לרדת ולתת את טעמו. היא נזכרה באישה שאהבה אותה, באישה שאהבה גם גשם וגם אותה וגם עוד דברים, אך גשם יותר מהכל, גם יותר ממנה. היא זכרה איך בכל פעם שנשמע טיפטוף היא הייתה תופסת אותה ורצה החוצה, מאושרת, אפילו שהיה רטוב ולה לא היה נעים, אפילו קר, היא רקדה בגשם, כאילו היה המושיע. בחורף לפני שנתיים היא הלכה. בגשם בשנה שעברה היא לא יצאה החוצה, חוששת להירטב, פוחדת להיזכר, נרתעת מהזיכרון הרטוב וממנה. בגשם הזה, בגשם הראשון של החורף הזה היא חושבת שאין לה ברירה. היא יודעת שאפשר גם עם מטריה, אפשר לזכור גם יבשה. ובכל זאת היא עומדת בגשם. הטיפות הגדולות מנקדות את גופה בזכרונות קטנים ורטובים של חיים עם האחת שאהבה אותה, שאהבה אותה וגם את הגשם, אולי אפילו יותר. הדמעות שלה מתחרות עם הטיפות ואז מתעייפות, מפסידות ומפסיקות. היא זוכרת, היא יודעת והיא ממשיכה, כנראה לגשם הבא.
