תלאות כתיבת הספר שלי

[אור302]

תלאות כתיבת הספר שלי

אני מתחיל לפתח מיגרנות. המלאכה קשה לאין שיעור בהשוואה למאמר. הספר שלי אינו אוסף מאמרים על נושא מסוים הקשורים זה לזה באורח רופף, נניח משהו כמו "עיונים בספרות התחייה," אלא מהלך אחד שלם. זה אומר שהכול צריך להתיישב זה לצד זה, תוך שימוש שיטתי באותה מערכת מינוחים שאני מפתח. וכך יוצא שהמינוחים שלי הולכים ונשחקים עד כי אני כבר לא זוכר מה משמעותם וגם מתעצל לבדוק אחורה, למען האמת. והיות שהמהלך שאני משרטט הוא גם היסטורי, אני צריך להתמודד עם כל מיני תקדימים שצצים בטרם זמנם. והכי גרוע הוא שאני מתאר מה לא היה בתקופה מסוימת. אבל כיצד מבססים את קיומו של האין? טוענים שאין ופה לא ניתן להוכיח אלא רק לטעון, ואז דנים במקרים גבוליים, אלא שמרב מקרים גבוליים זה כבר נראה לי שיש. סיוט. כלומר, זה אינטרס שלי פשוט לטעון שאין בלא להרחיב כי ההרחבה מייצרת יש. נניח מקובל לטעון שנשים נכנסו למרכז הזירה הספרותית בישראל בשנות השמונים. מי שכותב על זה ספר צריך לדון בכל הנשים שהיו קיימות בזירה קודם לכן. כל דיון כזה יתחיל בסופרת וחצי כ"יוצאת מן הכלל" ויגמור בספר שלם שעוסק כולו בסופרות מוקדמות. מה אז? עכשיו אני מבין למה חלק מן החוקרים שאני קורא מציגים נתונים חלקיים ומטעים ומפזרים הכללות נוחות ולא מבוססות. ברגע שמתחילים להתעמק, הכול מתפורר. הרזולוציה נעשית בלתי אפשרית. אולי זה סימן שלא טוב לעסוק בתמונות מצב רחבות. יותר מדי מחויבות. עדיף לאגד אוסף חיבורים נקודתיים בין שתי כריכות ודי. זה לספר הבא.

 

[AnarchistPhilosopher]

זה בסדר, אף אחד לא יקרא את הספר חוץ ממך...

&nbsp

 

[קוף מקליד]

אפשר לשאול משהו ברצינות?

השאלה הזאת של דיון בהיעדר ומקרים גבוליים מאוד מסקרנת ומן הסתם מעסיקה הרבה מאוד חוקרים. אני לא חוקרת ספרות אבל מעניין אותי כמה העניין הזה כמותי וכמה הוא קשור לשאלות של כבוד וכוח בתוך המערכת: לא כמה נשים כתבו, אלא כמה נשים היו בעמדות כוח, זכו בכיבודים, קיבלו משרות וכן הלאה. לא כולן היו לאה גולדברג. ואז אפשר להתחיל לשאול מה היה ומה לא ולמה. כלומר, אם יודעים. לי אין מושג, אני חוקרת תחומים אחרים לגמרי.

 

[אור302]

זה חלק מן הדיון, אם כי לא שלי.

אני לא עוסק בהיסטוריה ממסדית אלא טקסטואלית, אבל גם בתחום הספרות יש כמובן קשר הדוק בין הצלחה אמנותית למעמד ממסדי. בעצם זה מתקשר לדוגמה שנתתי. נניח שאני עוסק בנשים בתחום הספרות, היינו כותבות: איפה אני מעביר קו בין סופרת שכותבת ספרות לבין "סתם" אחת שכותבת פזמונים וסיפורים? ובאמת החיפושים האלה מעלים כל מיני יוצרות, במקרה שלנו, שפרסמו נניח בעיתונים שוליים ואולי לא פרסמו כלל. מה, רק משום שאיזה עורך סירב לפרסם לי זה אומר שאני לא סופר או שלא כתבתי? אגב גם לאה גולדברג נאבקה על מעמדה בתחילה. שלונסקי לא פרסם לה. וזאת בדיוק הבעיה של ההיעדר: פתאום מגלים כתבי יד שלא פורסמו או שיצאו בכל מיני כתבי עת צדדים - אז כן "יש", ואיכות היא הרי עניין של טעם ופרסום של עניין של ממסד. ואז מצטמצמים לעובדה האובייקטיבית של מה "פורסם" ואיפה פורסם שזה עובדתי אבל חלקי. כמו אותו סיפור על העולה ששאלו אותו, "במילה אחת, איך בארץ? טוב. ובשתי מילים? לא טוב." מי יודע מה הוא היה אומר אם היו מקצים לו עשרה משפטים ברוסית. זה בדיוק העניין של הרזולוציה, של הפיקסלים, של כמה מקרוב מסתכלים עד שהכול מתפורר.

 

[קיפי סגול]

מה שאני לא מבין

הוא למה "מי שכותב על זה ספר צריך לדון בכל הנשים שהיו קיימות בזירה קודם לכן"? האם לא מספיק לטעון משהו כמו "למעט יוצאי דופן כדוגמת... מקובל לטעון שנשים נכנסו למרכז הזירה הספרותית בישראל בשנות השמונים" להביא אסמכתא ממקור שמביע את הטענה הזאת ולעבור הלאה למה שהספר שלך מתמקד בו? אני כמובן לא מבין כלום במחקר ספרותי ובמדעי הרוח בכלל, אז אינני יודע מה מקובל. אבל הרושם שאני מקבל (גם מקצת דברים שכן קראתי) הוא שהכתיבה בחלק ממדעי הרוח נוטה לסרבול יתר שלא לצורך.

 

[אור302]

הפתרון שאתה מציע,

כלומר "למעט יוצאי דופן כדוגמת... מקובל לטעון שנשים נכנסו למרכז הזירה הספרותית בישראל בשנות השמונים" להביא אסמכתא ממקור שמביע את הטענה הזאת ולעבור הלאה למה שהספר שלך מתמקד בו? - זו אחת הבעיות האמתיות של מדעי הרוח מבחינה מתודולוגית, שהיא בעצם די היעדר מתודולוגיה. אני אסביר למה על פי הדוגמה שהבאת: 1. נניח, לאה גולדברג היא יוצאת דופן שאני מביא כדוגמה. מאין לי שהיא יוצאת דופן? ואולי אם אני ממשיך לחפש אני מוצא עוד עשר? אני בעצם מוכן להתערב שכן בכל שאלה מחקרית כזו. הטענה שהבית נקי היא רק עניין של כמה קרוב את מסתכל בפינה של הרצפה. 2. נניח שמקובל לטעון. אז מקובל. יופי. זה עושה את זה נכון?גם היה מקובל לטעון שקורונה לא מסוכנת יותר משפעת. בתי הקברות מלאים בהוכחות נגדיות. בכל פעם שמישהו מתבסס על מה שמקובל לטעון הוא מצרף את עצמו למחנה שעלול להתגלות כשוגה וכל מי שעלה על האוטובוס הזה גם יתדרדר איתו לתהום. כמובן, אם הספר שלך יצא לפי שהאוטובוס התדרדר אז פחות אכפת לך. 3. מה זה להביא אסמכתא? אני יכול להביא אסמכתא כמעט לכל רעיון. השאלה ממי והיכן. אז נניח אני מביא ממקור מאוד מכובד ומוסמך. אז מה? כמה מקורות כאלה יש שהם טועים. תחשוב שגלילאו מביא אסמכתא מהאפיפיור שהשמש חגה סביב כדור הארץ. מה יותר מוסמך מזה? 4. לכל זה מצטרפת העובדה הפשוטה שההוכחות לתחומים נזילים גם הן נזילות. כך למשל בשאלה מי גילה את אמריקה. ככל שתחפור תמצא עוד איזה אומלל מעידן מוקדם יותר שסירת המצופים שלו נסחפה לאיזה אי שאחר כך התגלה בידי מישהו אחר כחלק מאמריקה. עכשיו לך תתחיל לריב איתם איפה נחשב מה מתי. זה כמו העובדה המתמטית שבין כל שני מספרים תמיד יכול להיכנס עוד מספר. &nbsp כל הבלגן מסתבך כשאתה מתחיל לטעון שמשהו לא קיים. להוכיח שכן קיים, אתה מראה הוכחה אחת. להפריך מיתוס אפשר עם דוגמה נגדית אחת. אבל לטעון שאין? מה תראה? ואז כדי להחליף מוחלטות עובדית בהשערה אתה מתחיל להסתמך עם מה "שמקובל לטעון." איך שאני רואה ניסוח כזה עולה לי החום. אלא אם כן הכותב בא להפריך את זה. אני יכול להראות לך דוגמאות מרתקות שבהן אנשים ממש מפנים לספרות מחקרית כאותה אסמכתא שהזכרת - אבל הדבר לא כתוב שם בכלל! וגם אם כן כתוב, רגע, כתוב ומוכח או גם מתבסס על הפניה למישהו אחר שבכלל הזכיר מבלי לבסס כי זה לא רלוונטי לעניינו. קיומן של תיבות תהודה מחקריות הוא די נפוץ, לצערנו. כל זה לא אומר כמובן שאין להשתמש במחקר קיים אבל השאלה איזה שימוש אתה עושה בזה. אם אתה בונה עליו, או רק מציין אותו, מבקר אותו או מקבל אותו בעיניים עצומות. השאלה האמתית בסופו של דבר, שכל חוקר חייב לשאול עצמו. היא לא רק את מי אני מצטט וכיצד. אלא על מי ומה אני נשען בכלל בלי להרגיש.

 

[קיפי סגול]

טוב... ברור לי שמדעי הרוח (או לפחות ספרות) לא מתאים לי

 

[אור302]

אבל כיצד זה שונה מתחומך?

אני חושב שהבעיות המתודולוגיות שהעליתי פה נוגעות לכל תחום.

 

[22ק ו ס ם]

במדעים המדויקים וגם מדעי החברה זה די שונה

אתה לרוב לא מצטט מקרה בודד אלא מחקר שמישהו עשה. המחקר הזה יכול להיות מנוגד למחקרים אחרים אבל לפחות יש לך דרך לבקר אותו בצורה שיטתית או להראות למה הוא היה חריג. אתה לא צריך להסביר למה משהו לא קיים או עד כמה הוא לא קיים כי אתה מתייחס רק למחקרים קיימים. גם מחקר בודד בניגוד למגמה לא משנה הרבה. רק כשיש הרבה חריגות אז יש מקום לחקור יותר לעומק למה זה ככה.

 

[קיפי סגול]

אני אנסח את זה בצורה מעט יותר בוטה

בתחום שלי נהוג הרבה פחות להתפלפל. לא נהוג לדון במה אין כדי להצדיק את המחקר שלך. ההצדקה באה לרוב מבעיה, או צורך, של העולם ה"אמיתי", וכאן מספיק שיש עדויות (בד"כ הצטברות של עדויות ממחקרים שונים) שיש בעיה כזאת. וכמו שכתבתי למעלה: אם יש חריגים, או מחקרים סותרים, פשוט כותבים את זה ועוברים הלאה למה שהמחקר שלך עוסק בו (אלא אם הבעיה של המחקר נובעת ישירות מסתירות בין מחקרים שאז מפרטים יותר). באופן כללי הכתיבה היא הרבה יותר ישירה ותמציתית ופחות "מתפלצפת" (סליחה על הבוטות. אין כוונה לזלזל במדעי הרוח שהם חשובים מאד בעיני- ולצערנו נתפסים בצורה שגוייה בציבור הרחב, בתקשורת, ואצל מחלקי התקציבים שרואים דברים דרך החור בגרוש. הכוונה היא רק להסביר למה זה לא בשבילי- אישית לא הייתי עומד בנטייה הזאת להתפלפלות). מאמר ממוצע בתחום הספציפי שלי הוא באורך של כשבעה עמודים. בתחום קשור שאני מכיר היטב המאמרים יותר ארוכים- כעשרים עמודים בממוצע- כיון ששם יש יותר תיאוריה ומייחסים חשיבות לתרומה תיאורטית. (אני דווקא חושב שבתחום הספציפי צריך יותר תיאוריה ומנסה להכניס את זה לכתיבה שלי, אבל באופן כללי זה תחום של מחקר יישומי בעיקר)

 

[אור302]

אכן, זה ברור, ובכל זאת:

1. נניח שאתה מדווח על מחקר שבוחן תרופה מסוימת לקורונה ומגיע למסקנה שהיא יעילה. במקרה כזה אתה מסתפק בציון, בשולי הדברים, שמחקרים אחרים מוכיחים שהתרופה קטלנית למי שנוטל אותה? "אגב, במחקרים רבים נמצא שמי שנוטל את התרופה מת בייסורים תוך שעות. אבל אצלנו זה לא קרה"? אז במה תרמת למחקר? הרי ברור שמי שיקרא את המחקר שלך יצטרך בסוף להחליט אם התרופה טובה או לא, אז רק העברת לו את נטל ההחלטה. במה תרמת? הרי רק הוספת לבלבול ויצרת צורך במחקר נוסף. דברים מסוג זה גם מופיעים במדעי הרוח, למשל בהערת שוליים בסגנון, "לדעה ההפוכה ראה מאמרו של פלוני." נו? מה נעשה בזה? על הכותב להתווכח עם פלוני ולפחות לברר את הפערים ואת מקורם, לא להתעלם ולהמשיך. 2. כאן אנחנו מגיעים לעניין ההתפלפלות. בעצם התפלפלות היא מהפרספקטיבה של הקורא. זה כמו שבעיניך החדר לא מבולגן: הבגדים על הרצפה הולכים לכביסה, הספרים על הספה חוזרים לספרייה, פחית המשקה על השולחן עוד יש בה חצי, וכן הלאה: בעיניך יש סדר, ורק מי שנכנס מפספס אותו. ההתפלפלות היא ניסיון להשליט סדר בקולות השונים והמנוגדים. אין זה ניסיון להתחמק מהחלטה, אלא ניסיון להגיע אליה תוך שלוקחים בחשבון את כל הגורמים הרלוונטיים, או במילים אחרות, לקבל אחריות. ממה שאתה כותב, בתחומך אפשר פשוט לציין את הסתירות ולהמשיך הלאה. אז מי יקבל אחריות? מי שעורך ניתוח נתונים מיד שנייה, כלומר מחקר על המחקרים? הרי התחום שלך הוא יישומי. איך תיישם עם כל הסתירות האלה מבלי שיישבת אותן? הרי אז אתה עלול להיכשל באותה בעיה של המאמר שציין את הסתירה. יש פה פרדוקס מעניין: דווקא מדעי הרוח שאינם ידועים ביכולתם להשיב תשובה חד משמעית, נכון ולא נכון, הם אלה שחותרים להגיע לתשובה כזו תוך שקילת כל הגורמים האפשריים, ולכן כושלים בכך לא מעט. לעומת זאת, התחום המדעי שידוע ביכולתו להשיב נכון לא נכון, מתעלם או דוחק לשוליים את הסתירות. האם עלינו להגיע למסקנה שהתשובות החדות שהמדע מציע לנו את רק תוצאה של התעלמות מסתירות?

 

[קוף מקליד]

מתי צריך להתפלפל

בדיוק השבוע גם כתבתי במאמר משפט ברוח "לדעה ההפוכה ר' מאמרה של אלמונית", וגם השבתי לשופט של מאמר אחר שהחלטתי *לא* לברר את הפערים ואת מקורם בין הגישה התיאורטית שבחרתי לגישה התיאורטית שהשופט חשב שכדאי לי לבחור. &nbsp למה? בקשר לראשון, נראה לי שלפעמים, בעיקר כשהמאמר ארוך מאוד, צריך להחליט על מה מתעכבים ומה מקבלים כנתון. את "לדעה ההפוכה" הוספתי כדי לסמן שמתקיים ויכוח בעניין הזה, אבל הוויכוח ממש לא בלב המאמר שלי, ואם איכנס אליו הוא יהיה ארוך מדי ומסורבל מדי. מאמרים טובים חותרים למענה בהיר על שאלה או שתיים, לא נגררים לכל סמטה - הרי מעטים קוראים מאמרים ביסודיות, רובנו קוראים בזריזות ומחפשים את החלקים המועילים וכשיש יותר מדי התפתלויות קשה לבור את המוץ מהתבן. &nbsp בנוגע לשני, לפעמים פשוט מאמצים גישה תיאורטית שנראית מתאימה, בלי להתחיל להסביר למה שום גישה אחרת לא מתאימה או מתאימה יותר. אם הגישה עושה את העבודה בכך שהיא מאפשרת להסתכל על הנתונים באופן פורה, כנראה שזאת מסגרת תיאורטית מתאימה.

 

[קיפי סגול]

 

[קיפי סגול]

קודם כל, אני לא עושה מחקרים על תרופות

המחקרים שלי דומים יותר באופי למחקר במדעי החברה, וחציים בכלל איכותניים... אבל נניח את זה בצד לרגע. בתחום הבריאות לא חסרות דוגמאות של מחקרים שמראים תוצאות שונות ואף סותרות לעתים- גם לגבי תרופות וטיפולים אחרים. לכן נהוג לערוך systematic reviews שבוחנים את העדויות המחקריות בצורה שיטתית. לריוויו כזה יש סטנדרטים מוגדרים לגבי איך צריך לחפש את המידע, להגדיר מה ייכלל בריוויו ומה לא (כאשר הקריטריונים לכך נקבעים מראש ולא בדיעבד), ואיך לדווח. ישנם גופים שמרכזים מאמרי סקירה שיטתיים כגון ה Cochrane Library. במאמרים כאלו נהוג לסכם בסוף בצורה תמציתית מה אומרות העדויות המחקריות (נניח:לסיכום, העדויות המחקריות מצביעות על-כך שהידרוקסיכלורוקווין איננה יעילה כנגד קורונה), ומה חוזק ההוכחות (לקוקריין למשל יש דירוג סטנדרטי לחוזק ההוכחות). נקודות המבחן לחוזק ההוכחות הן בעיקר מתודולוגיות. וכאן ממש נכנסים לפרטי הפרטים של איך נערך כל מחקר שנסקר. למשל: האם המחקר הוא ניסוי מבוקר שבו המשתתפים חולקו אקראית לקבוצת טיפול וקבוצת ביקורת (RCT- Randomized Controlled Trial) שהתוקף שלו נחשב לחזק ביותר? האם החוקרים והמטפלים שהשתתפו היו עיוורים למי נמצא באיזו קבוצה? האם שיטות הניתוח הסטטיסטי של התוצאות נכונות? האם המדגם מספיק גדול (דוגמא: לאחרונה התפרסם מחקר על חיסון לקורונה עם תוצאות מעודדות. אבל המדגם במחקר הוא קטנטן. תוצאות כאלו יכולות להיחשב רק כתוצאות ראשוניות ולא כעדות חזקה)? מה גודל האפקט שנמצא והאם יש לו משמעות קלינית (במדגם גדול מספיק אפשר למצוא מובהקות סטטיסטית עם גודל אפקט קטן שאין לו משמעות מבחינה קלינית) ועוד שאלות מסוג זה. אבל העלית נקודה חשובה: אנשים נוטים לחשוב על עדויות מחקריות (evidence) כעל אמת מוחלטת. זה לא נכון. עדויות מחקריות הן מיטב הידע נכון לעכשיו. והידע הזה הוא דינמי. הוא משתנה ככל שנוספים מחקרים חדשים (לכן לאותם מאמרי סקירה שיטתיים נעשים עדכונים כל הזמן).

 

[אור302]

כלומר, אצלכם מחלקים את העבודה.

יש מי שעורך סקירות שיטתיות של מחקרים ויש מי שעורך את המחקר הראשוני. ודאי שעורך הניסוי חייב לקחת בחשבון מה כבר נעשה פשוט כדי לא לבזבז את זמנו אבל אין לו מחויבות להתמודד עם סתירות. אני שבסוף מי שעושה סינתזה זה ה-FDA...

 

[קיפי סגול]

לא מדוייק

הרבה פעמים מי שעושה מחקרים ראשוניים גם עורך סקירות שיטתיות של מחקרים- בד"כ כשלב ראשוני במחקר כדי לבדוק מה ידוע עד כה והאם יש צורך בעדויות נוספות, לברר מה הפגמים במחקרים קודמים, או מה עדיין לא נחקר. ל FDA יש שני קריטריונים לאישור תרופה: יעילות ובטיחות. חובת ההוכחה הראשונית היא על חברת התרופות או מי שמבקש לאשר את התרופה, אבל ניסויים קליניים מוגבלים מעצם טבעם. תופעות לוואי למשל מתגלות הרבה פעמים רק אחרי שאוכלוסיה גדולה משתמשת בתרופה לאורך זמן. לכן יש כל הזמן דיווחים והערכה מחדש. בדוגמא קיצונית כמו שהבאת (במחקר אחר מטופלים מתו בייסורים) המידע היה מגיע מן הסתם ל FDA ולא רק שהתרופה היתה נפסלת- סביר להניח שהניסויים הקליניים האחרים בה היו נפסקים- ניסויים קליניים חייבים ברישום במאגר מרכזי.

 

[קיפי סגול]

ושוב, אני לא עושה מחקרים על תרופות או טיפולים

זה נופל יותר בתחום של מחקר קליני התחומים שאני עוסק בהם נמצאים בצומת של אינפורמטיקה בריאותית, חינוך מקצועות בריאות וחקר מערכות בריאות.

 

[22ק ו ס ם]

זה לא עניין של חלוקת עבודה

אלא של ידע מצטבר שמצריך סקירה שיטתית או מטא אנליזה. סקירות שיטתיות נדירות יחסית כי הן מצריכות מספר רב של מחקרים בשביל להיות אמינות. אז רוב האנשים עורכים מחקרים "רגילים" וכשיש הרבה מהם ונראה שיש סתירות מישהו עושה סקירה שיטתית.

 

[קיפי סגול]

לא כל-כך נדיר ברפואה

 

[22ק ו ס ם]

ברור, יש חובת רישום של מחקרים

מה שהופך את זה ליותר קל. יש גם הרבה מחקרים עם פרוטוקולים דומים שמאפשרים השוואות ובאופן כללי מאמרים מאוד קצרים. הלוואי שהיו מאמצים פרקטיקות דומות במדעי החברה, במיוחד בחובת הרישום למאגרים של מחקרים וקיצור מאמרים. הרבה מאוד זמן מתבזבז על הוצאת הדברים החשובים ממאמר כשקוראים אותו.