ע נ ב ר נ ט ל
New member
תמיד יש פעם ראשונה.
8 שנים הלכתי לכל הופעה. הפעם הראשונה הייתה בגיל 14.
מצחיק לחשוב שהיא הייתה ברוק עצמאות, שהיום אני רק מתפללת שלא יופיעו שם שוב.
כל החבר'ה הלכו. לי לא היה מה לעשות ובאתי איתם. על 'היהודים' אולי רק שמעתי, פה, שם, לא יותר מדי.
בטוח לא באתי בשבילם, בכל אופן.
בדיעבד?
רק בשבילם.
מעולם לא שינה לי המרחק, או הכסף. או הזמן.
או הבגרות בהיסטוריה, או "סגירת שבתות" בצבא או המחלה שהתגלתה לי [שלפעמים הייתה כרוכה גם בהליכה נורא מינימלית] או כאב-בטן
[או...כאב לב].
זו תמיד הייתה נראית לי אחלה סיבה לצאת מהבית, אחלה יום להעביר, אחלה חוויות לצבור.
אבל יותר מכל זה, תרופה לנפש, לנפש הפצועה כל כך של גיל ההתבגרות, של כל הדברים שיוצאים עכשיו בדיוק מהדחקה של שנים.
לכל הכאב הזה, שעושה לי צמרמורת רק להזכר בו.
התאהבתי בכל הגוף.
התאהבתי עד שלא הבנתי איך לא גיליתי אותם קודם.
התאהבתי שהייתי בטוחה שאני מכירה אותם כבר כל החיים.
שלא הגיוני שחייתי בלי המשהו הזה, שמחטא לי כל פצע, שמשקיט לי כל פחד, שמשתיק לי את הצעקות שבפנים.
אני זוכרת, אני זוכרת כי אין סיכוי לשכוח.
הייתי בתאילנד, הייתי באמסטרדם 3 פעמים, בגרמניה, בפורטוגל, בשבדיה (אפילו חודשיים).
תמיד חזרתי. תמיד חזרתי לחיקם. הם גידלו אותי, ליוו אצלי הכל.
הם היו שם, וידעו הרבה מאד ותמכו כשהרגשתי שאין לי איש בעולם.
בידיעתם או לא בידיעתם, הם תמיד היו.
נגנים התחלפו, כמעט כל תכולת הקהל התחלפה ולפעמים, בכנות, תהיתי אם זה לא פאתטי שאני עוד כאן.
אבל הרגשתי בית.
בית בלי מחוייבויות.
["הבית הוא איפה שהלב נמצא", הרי. לא?]
אז פאתטי או לא, המשכתי לבוא.
כבר בקושי קופצת [כי נגמרו הכוחות, או כי פשוט לא יכולתי], כבר מזמן לא שורה ראשונה, וגם לא רביעית,
אבל שם. נותנת לי לצלילים המוכרים להיכנס. גם כשכולי אפטיות.
כי שם זה לפעמים המקום היחיד שנשאר לי, שאיפשר לי לחייך.
ואז, בגיל 22, טסתי למזרח.
חלמתי על הודו לפחות 5 שנים. מגיל 16-17 כבר היה לי ברור שלשם הכל מכוון.
ששם מחכות לי תשובות, שלא משנה כמה זמן זה ייקח, זה יקרה. ויקרה לתקופת-זמן ארוכה.
חסכתי בלי לראות בעיניים, לפעמים גם בשתיים ובשלוש עבודות. זלזלתי בבריאות שלי, בשעות שינה, בחוסר חיים שהיה לי, בכל.
אבל עדיין, נכחתי בכל הופעה.
כי בבריאות הנפשית אסור לזלזל אף פעם. עניתי לעצמי.
רוב החברים שלי כבר מזמן לא היו שם,
היו רגעים שתירצתי לעצמי שזה "כבר לא זה", כי הקהל תמיד היה 30-40 אחוז מכל החוויה, אז מה זה שווה כשהקהל הוא כבר לא אותו קהל?
אבל משהו עדיין שלח אותי לשם, מקיבוץ דן ועד אילת דרך נהריה, חיפה, אשדוד, באר-שבע. המרחק מעולם לא מה שמנע ממני להגיע.
ניהלתי את הפורום הזה 4 שנים, וגם לפני, הקדשתי לו הרבה מאד זמן מהחיים, מכרתי כרטיסים וגם יחצ"נתי אותם לכל מי שרק יכולתי,
היה כיף גדול וגם הרגיש לי כמו הטובה המינימלית שאני יכולה לתת חזרה לאלו שהרבה בזכותם אני בכלל עוד כאן עם דופק ורוח חיים.
אני זוכרת, פעם, ראיתי את זה אחרת ולרגעים אפילו התבאסתי שהכל השתנה.
שהאנשים לא אותם אנשים, שאני לא מכירה כבר אף אחד בקהל.
הפורום כבר לא הרגיש לי כמו בית כשהוא עוד היה בניהולי, ואפילו קצת נלחצתי מזה.
לאן הכל נעלם???
אז כן, אנשים התבגרו והשתנו והתחלפו, אבל אם זה לא מדהים, אז מה כן?
זה עדיין הבית.
ואפילו גדול יותר מכל מה שיכולתי אז לתפוס.
זה בית כל כך עצום, שיש לו מקום להכיל כל כך הרבה נפשות.
רובם קטנים ממני, וכנראה שלא נהיה חברים, אבל ממרומי שנותיי (איך הגענו ל23 תגידו לי?) אני יכולה להסתכל על זה ולהגיד לכם בראבו.
כל מה שטיפחתי במשך שנים עוד כאן, חי ונושם ובועט, בועט חזק ומדוייק (יותר מעומר דמארי וטוטו תמוז יחד, בכל אופן
) אז מה יפה יותר מזה?
הפורום הזה שממנו יצאו החברים הכי טובים שלי עוד קיים, מהווה מפלט ומקלט לאנשים אחרים.
חזרתי לארץ אחרי שנה.
מסע מטורף שאני מאחלת לכל אחד לחוות.
מסע שלימד ושינה וחיטב לי את האישיות.
מסע שלא הספיקו לי 7 מחברות בשביל לתאר.
ואתמול....
אתמול הייתה הפעם הראשונה שהכסף מנע ממני מלהגיע.
לא חשבתי שזה יקרה. אם בגיל 16 זה לא היווה מכשול, אז עכשיו ?
אבל חלמתי, כי אני עדיין בג'ט לג אחושקשוקה, ונגמרו הכרטיסים, והאשראי מראה אותותיו
והייתי כל כך עייפה, שאמרתי לעצמי, אני אשאר בבית.
בכל זאת זה לא עניין של 40 שקל.
וראיתי תמונות ובפעם הראשונה, במקום להעלות לי חיוך, הן הכאיבו לי.
הן הכאיבו לי כי אני כאן, בארץ, ונראה שהיה מדהים. מדהים ממש, אבל לא. אחרי 9 שנים שהם איתי בכל מקום (גם על החוף באום ביץ' או על הרי ההימלאייה), אני לא הייתי שם.
בסטארטאפ המטורף של בלט עם רוק. עם הרוק שלהם.
הן הכאיבו לי כי גם אם תהיה עוד אחת כזאת, לא בטוח שאוכל להרשות אותה לעצמי.
היה נראה שהיה מיוחד, מיוחד כל כך.
וכיף לכם שהייתם.
שמחה בשביל כל מי שיצא לו.
שמחה בשביל כל חבר להקה. שמחה בשביל הלהקה כלהקה.
שעדיין, אחרי כל כך הרבה זמן הם מצליחים להמציא את עצמם מחדש.
שלא תיגמרו לעולם.
נ.ב
פורומיסטים,
תשמרו על הבית הנדיר הזה.
הוא ראשון ויחיד מסוגו.
עוד כמה שנים אתם תבינו כמה.
ענבר.
8 שנים הלכתי לכל הופעה. הפעם הראשונה הייתה בגיל 14.
מצחיק לחשוב שהיא הייתה ברוק עצמאות, שהיום אני רק מתפללת שלא יופיעו שם שוב.
כל החבר'ה הלכו. לי לא היה מה לעשות ובאתי איתם. על 'היהודים' אולי רק שמעתי, פה, שם, לא יותר מדי.
בטוח לא באתי בשבילם, בכל אופן.
בדיעבד?
רק בשבילם.
מעולם לא שינה לי המרחק, או הכסף. או הזמן.
או הבגרות בהיסטוריה, או "סגירת שבתות" בצבא או המחלה שהתגלתה לי [שלפעמים הייתה כרוכה גם בהליכה נורא מינימלית] או כאב-בטן
[או...כאב לב].
זו תמיד הייתה נראית לי אחלה סיבה לצאת מהבית, אחלה יום להעביר, אחלה חוויות לצבור.
אבל יותר מכל זה, תרופה לנפש, לנפש הפצועה כל כך של גיל ההתבגרות, של כל הדברים שיוצאים עכשיו בדיוק מהדחקה של שנים.
לכל הכאב הזה, שעושה לי צמרמורת רק להזכר בו.
התאהבתי בכל הגוף.
התאהבתי עד שלא הבנתי איך לא גיליתי אותם קודם.
התאהבתי שהייתי בטוחה שאני מכירה אותם כבר כל החיים.
שלא הגיוני שחייתי בלי המשהו הזה, שמחטא לי כל פצע, שמשקיט לי כל פחד, שמשתיק לי את הצעקות שבפנים.
אני זוכרת, אני זוכרת כי אין סיכוי לשכוח.
הייתי בתאילנד, הייתי באמסטרדם 3 פעמים, בגרמניה, בפורטוגל, בשבדיה (אפילו חודשיים).
תמיד חזרתי. תמיד חזרתי לחיקם. הם גידלו אותי, ליוו אצלי הכל.
הם היו שם, וידעו הרבה מאד ותמכו כשהרגשתי שאין לי איש בעולם.
בידיעתם או לא בידיעתם, הם תמיד היו.
נגנים התחלפו, כמעט כל תכולת הקהל התחלפה ולפעמים, בכנות, תהיתי אם זה לא פאתטי שאני עוד כאן.
אבל הרגשתי בית.
בית בלי מחוייבויות.
["הבית הוא איפה שהלב נמצא", הרי. לא?]
אז פאתטי או לא, המשכתי לבוא.
כבר בקושי קופצת [כי נגמרו הכוחות, או כי פשוט לא יכולתי], כבר מזמן לא שורה ראשונה, וגם לא רביעית,
אבל שם. נותנת לי לצלילים המוכרים להיכנס. גם כשכולי אפטיות.
כי שם זה לפעמים המקום היחיד שנשאר לי, שאיפשר לי לחייך.
ואז, בגיל 22, טסתי למזרח.
חלמתי על הודו לפחות 5 שנים. מגיל 16-17 כבר היה לי ברור שלשם הכל מכוון.
ששם מחכות לי תשובות, שלא משנה כמה זמן זה ייקח, זה יקרה. ויקרה לתקופת-זמן ארוכה.
חסכתי בלי לראות בעיניים, לפעמים גם בשתיים ובשלוש עבודות. זלזלתי בבריאות שלי, בשעות שינה, בחוסר חיים שהיה לי, בכל.
אבל עדיין, נכחתי בכל הופעה.
כי בבריאות הנפשית אסור לזלזל אף פעם. עניתי לעצמי.
רוב החברים שלי כבר מזמן לא היו שם,
היו רגעים שתירצתי לעצמי שזה "כבר לא זה", כי הקהל תמיד היה 30-40 אחוז מכל החוויה, אז מה זה שווה כשהקהל הוא כבר לא אותו קהל?
אבל משהו עדיין שלח אותי לשם, מקיבוץ דן ועד אילת דרך נהריה, חיפה, אשדוד, באר-שבע. המרחק מעולם לא מה שמנע ממני להגיע.
ניהלתי את הפורום הזה 4 שנים, וגם לפני, הקדשתי לו הרבה מאד זמן מהחיים, מכרתי כרטיסים וגם יחצ"נתי אותם לכל מי שרק יכולתי,
היה כיף גדול וגם הרגיש לי כמו הטובה המינימלית שאני יכולה לתת חזרה לאלו שהרבה בזכותם אני בכלל עוד כאן עם דופק ורוח חיים.
אני זוכרת, פעם, ראיתי את זה אחרת ולרגעים אפילו התבאסתי שהכל השתנה.
שהאנשים לא אותם אנשים, שאני לא מכירה כבר אף אחד בקהל.
הפורום כבר לא הרגיש לי כמו בית כשהוא עוד היה בניהולי, ואפילו קצת נלחצתי מזה.
לאן הכל נעלם???
אז כן, אנשים התבגרו והשתנו והתחלפו, אבל אם זה לא מדהים, אז מה כן?
זה עדיין הבית.
ואפילו גדול יותר מכל מה שיכולתי אז לתפוס.
זה בית כל כך עצום, שיש לו מקום להכיל כל כך הרבה נפשות.
רובם קטנים ממני, וכנראה שלא נהיה חברים, אבל ממרומי שנותיי (איך הגענו ל23 תגידו לי?) אני יכולה להסתכל על זה ולהגיד לכם בראבו.
כל מה שטיפחתי במשך שנים עוד כאן, חי ונושם ובועט, בועט חזק ומדוייק (יותר מעומר דמארי וטוטו תמוז יחד, בכל אופן
הפורום הזה שממנו יצאו החברים הכי טובים שלי עוד קיים, מהווה מפלט ומקלט לאנשים אחרים.
חזרתי לארץ אחרי שנה.
מסע מטורף שאני מאחלת לכל אחד לחוות.
מסע שלימד ושינה וחיטב לי את האישיות.
מסע שלא הספיקו לי 7 מחברות בשביל לתאר.
ואתמול....
אתמול הייתה הפעם הראשונה שהכסף מנע ממני מלהגיע.
לא חשבתי שזה יקרה. אם בגיל 16 זה לא היווה מכשול, אז עכשיו ?
אבל חלמתי, כי אני עדיין בג'ט לג אחושקשוקה, ונגמרו הכרטיסים, והאשראי מראה אותותיו
והייתי כל כך עייפה, שאמרתי לעצמי, אני אשאר בבית.
בכל זאת זה לא עניין של 40 שקל.
וראיתי תמונות ובפעם הראשונה, במקום להעלות לי חיוך, הן הכאיבו לי.
הן הכאיבו לי כי אני כאן, בארץ, ונראה שהיה מדהים. מדהים ממש, אבל לא. אחרי 9 שנים שהם איתי בכל מקום (גם על החוף באום ביץ' או על הרי ההימלאייה), אני לא הייתי שם.
בסטארטאפ המטורף של בלט עם רוק. עם הרוק שלהם.
הן הכאיבו לי כי גם אם תהיה עוד אחת כזאת, לא בטוח שאוכל להרשות אותה לעצמי.
היה נראה שהיה מיוחד, מיוחד כל כך.
וכיף לכם שהייתם.
שמחה בשביל כל מי שיצא לו.
שמחה בשביל כל חבר להקה. שמחה בשביל הלהקה כלהקה.
שעדיין, אחרי כל כך הרבה זמן הם מצליחים להמציא את עצמם מחדש.
שלא תיגמרו לעולם.
נ.ב
פורומיסטים,
תשמרו על הבית הנדיר הזה.
הוא ראשון ויחיד מסוגו.
עוד כמה שנים אתם תבינו כמה.
ענבר.
