תרגילי כתיבה מהסדנא הירושלמית #1-2

[גוג ומגוג]

תרגילי כתיבה מהסדנא הירושלמית #1-2

אהלן,

קיימנו מפגש ראשון של הסדנא, ועלתה מחשבה שהתרגילים יכולים לעניין. בבקשה:


#1
"אחרי עשרים שנה" זה שם של לפחות שני סיפורים מוצלחים ורומן אחד, גם כן. הבה נמשיך במסורת מפוארת זו. כתבו מפגש המתרחש בין שתי דמויות שלא ראו זו את זו עשרים שנה.
היום אנחנו עושים את זה כחלק ממהלך רחב יותר לאפיין ולעצב עולם לעצמנו. כך שכאתגר נוסף, דאגו נא כי הסצינה שלכם תחשוף טפח מהעולם ותשאיר טפחיים ממנו. כלומר, תספק מידע, אבל גם תסקרן ותעלה שאלות.

#2
כהמשך לתרגיל הקודם - כעת כתבו את סצינת הפרידה שלהם. לפני עשרים שנה. נסו גם להשיב במהלך הסצינה על אחת השאלות שהעליתם בנוגע לעולם. חשבו גם - מה השתנה בעולם במהלך עשרים השנים האלה, ונסו להכניס מה מן התחושה הזו פנימה.

תהנו

 

[סקיפי]

#1

מאייר עומד ליד חלון המטבח, ודמותו כמעט שחורה באור השמש השוקעת. אני לא מופתעת לראות אותו; כל מיני אנשים נכנסים לכאן בזמן האחרון, בלתי קרואים, מזיזים חפצים ממקום למקום. חלקם חיים עדיין. אני מוציאה את סיר הקפה השחור מהמקרר, ומוזגת שתי כפות לכוס מים חמים. "עם חלב?" הוא מהנהן, ואני גאה בעצמי שאת זה לפחות זכרתי. לא פשוט בגיל שמונים, מה גם שאני לא זוכרת מתי היתה הפעם האחרונה שהכנתי לו קפה. בטח נולדו לו כמה נכדים מאז.
התנור ריק, אבל למזלי השיקסע השאירה עוגה במקפיא. לעצמי אני מכינה כוס תה עם הרבה לימון. עכשיו כבר כמעט חושך, ולמטה אצל ויז'ניץ יוצאים הגברים ממנחה. מאייר מן הסתם התפלל מוקדם, הוא תמיד מאד הקפיד. אפילו בשבעה שלו הבנים התעקשו על מניין שלוש פעמים ביום, מבריחים אותנו לחדר השינה בזמן שכל מיני זרים התנדנדו בסלון. הם היו חדשים אז בבניין שלהם, אני זוכרת; את מיקי שלי שלחו אז מדלת לדלת, לאסוף שכנים לתפילה. גם אותו כבר קברנו.
"אתה לא יושב?" אני אומרת, וקולי צרוד ואיטי יותר משזכרתי, מהדהד בבית הריק כמו אין שם איש מלבדי.
&nbsp

 

[godright]

גאוני כמו תמיד

הכי אהבתי את השילוב של מיקי ומאייר.
רק בירושלים!

 

[עוץליגוץלי]

#1

אני דוחף את האלונקה, החדש קשור עליה, מטושטש. בדרך מחדרי הקליטה לחדר הטיפולים במחלקה אני מעדיף ללכת על השביל הגבוה. קצת יותר מאמץ, אבל הנוף - הסכר הארוך שמפריד בין הביצות הרעילות והאוקיאנוס, מנצל את הפרש הגבהים ליצירת חשמל "כמעט חינם". החדש מנסה להתישב באלונקה, פולט הברות גרוניות חסרות משמעות. בדיוק כמו הפראים בחלומות שלי, שגם הם הוגים כך, בדיוק כמו בחלומות שלי - אני מבין אותו. הוא מדבר על סירות, על חברים שמתים כמו בלונים צהובים. הוא מדבר מהסיוטים. הוא לא מדבר במלים, שום רצף הברות לא יוצר ולו מילה בודדת בקריאוגזית, הוא נוהם. המוח העייף שלי נותן משמעות למילמולים סתמיים, מושפע מסיוטי הלילה.
במחלקה, בזמן הטיפול - הוא צורח. הוא צורח את הזכרונות השרופים שלו, את ההזיות של מי שחוזרים מהביצות. הברות גרוניות, שאם אחזור עליהן, ייחר גרוני. הברות חסרות משמעות, שכמו בחלום - נשמעות לי מובנות. הוא צורח את ההרים שמשחימים, את המים המבורכים הארורים, האדמות הפוריות שהופכות לשממה. בזמן הטיפול, הוא צורח.
&nbsp

 

[עוץליגוץלי]

#2

יוסי הביט בקנאה אל האופק, עיניו עקבו אחרי ה"אדוה" המיושנת, מחליקה על מי המפרץ ומתנודדת על הגלים, רגע רואים רק את המפרשים ורגע את גוף הסירה. איתן וגילי מפליגים, והוא נשאר בחיפה, תכף ילך חזרה לגשר פז, יעלה על קו 17 חזרה למעונות, וימשיך את שנת הלימודים. הם הצליחו להגשים את החלום שלו, בעצם - איתן הגשים. קנה ושיפץ אדוה מיושנת, עבד בלילות בפיצריה, עבד בימים והשד יודע מתי היה לו זמן להתחרות על ליבה של גילי. היום הוא לקח את גילי, והם יצאו להקיף את העולם.
&nbsp
הנתב חלף במי הנמל, מעלה גלים שהרעישו בין עמודי הגשר. האדוה העתיקה עברה את קצה שובר הגלים, נושאת עמה את חברו, ואת זו שכבר החל להתגעגע אליה.

 

[סקיפי]

אדוה?

מישהו שינה את המילון כשלא הסתכלתי?..
שני הקטעים לא מתכתבים אחד עם השני. אני לא מזהה שזה אותו עולם אפילו - כלומר, אני יודעת למה לחכות כי שניהם מגיעים במענה על התרגיל שאני מכירה, אבל בפני עצמם, שוב - הם לא עומדים. אני חושבת שאחת הבעיות היא ששניהם קצרים מאד, ואין ביניהם נקודות השקה - לא בשמות הדמויות, האירועים, אפילו לא סגנון הכתיבה או תיאור העולם. הקטע השני ריאליסטי בהרבה ודרמטי הרבה פחות מהראשון. זה לא רק עניין של פרטים משלימים - להרגשתי הסגנון כאן אחר לגמרי.

 

[עוץליגוץלי]

אדוה הוא דגם של יאכטה "זול"

שהיה שכיח יחסית לפני 20 שנים (היצרן - עבד חמאדי, עכו).
זה לא במקום הערך המילוני, ומן הסתם הייתי צריך להשתמש במרכאות (כך שמי שאינו מתמצא, יתחס לזה כאל שם).
&nbsp
איך ליצור שני קטעים שיתכתבו זה עם זה, כאשר העולם השתנה "לחלוטין", הדמות המספרת אבדה את הזכרון, והדמות השנייה חסרת הכרה? כאשר הקטע הראשון נכתב לכאורה בידי דמות אחת, והשני נכתב לכאורה בידי "מספר גוף שלישי יודע כל"?
&nbsp
ומה לעזזאל לעשות עם סיפור שהמציאות התרחשה אחרת?

 

[סקיפי]

יותר מילים!!!!

אני לא חושבת שצריך רמז מתחכם בכל שורה, אבל לפחות בקטע הראשון העדפת את הפואטיקה על פני הקורא. כיוון שככה גם אני עושה בדרך כלל, אני מודעת לבלבול שתוקף את פשוטי העם שלא יודעים להבין את הכתיבה שלנו
הקישור יכול להיות אפילו באמצעות מוטיבים בודדים. אולי לתת איזה אפיון חיצוני לאחת הדמויות ואז לחזור עליו. אבל כעקרון אני חושבת שפשוט צריך להאריך כאן, לפחות את הקטע השני. כמו שזה כרגע, אין לך באמת איפה לדחוף רמזים שיקשרו בין שני הקטעים.

 

[עוץליגוץלי]

אם המשמיד לא היה מבקש קודם את הפגישה ואח"כ את הפרידה

הייתי "מניח" אותם בסדר הפוך (שהוא הסדר המקורי של הסיפור). האפיון החיצוני גם הוא מושפע מחלוף הזמנים.
לדגמה, בסיפור הרידה יוסי הוא "שמנמוך" - סטודנט שנה שניה בטכניון, די נמוך, שחור שיער ןשמנמן למדי, אולי היה פעם שזוף אבל זה היה לפני המסדרונות של אולמן.
איתן מעט גבוה ממנו (רק מעט), שרירי, שזוף ("חתיך נמוך"), שחור שיער ומגודל זקן עבות.
גילי דקיקה, בהירת שיער, גוף של רקדנית\מתעמלת אומנותית (שטוחה, רזה ונמוכה). שלושתם בתחילת שנות ה-20 לחייהם.
&nbsp
בתקופת ספור הפגישה שני הגברים כבני 40-50, אפורי שיער, פניהם חרוצי קמטים, גופם שדוף ועורם שרוף מהשמש והמלח (אחד מהם גם מהאדים שעולים מהביצות).
בתקופה זו המספר לא יודע מה קורה איתה אם היא בכלל עדיין בחיים.
&nbsp
איך לעזזאל אני יכול לספק זיהוי כך?
&nbsp

הכתיבה שלך מעולה ("שמיים שבורים" זה שלך, נכון? באשמתך ניסיתי לקרוא ספרי מד"ב של עוד כמה ישראלי מהחדשים, ונחלתי מפח נפש. בספריה ממליצים עליו למי שאוהב את הסיפורים הקצרים הישנים של אסימוב, "עם תוספת של אנושיות")

 

[סקיפי]

שמים שבורים

לא שלי כמובן, אלא של קרן לנדסמן.
יש מאפיינים שלא משתנים אצל אנשים. צבע עיניים, קול, אפילו תנועות אפייניות. לא אמרתי שזה קל, רק שזה אפשרי.

 

[עוץליגוץלי]

משם מה זכרתי שקרן היא המנהלת הסנאית.

אני מסתנל לעת זקנה. אבל מעיון בהסטוריה של הפורום, קטילת קנים היא לא התחום שלך, ואם אזהה משהו שאחשוב שהוא שלך בספריה, אקרא.

 

[godright]

לא הצלחתי להבין

איך זה עונה על התרגיל.

 

[עוץליגוץלי]

יתכן שהבנתי את התרגיל באופן שגוי?

ב#1 המספר נפגש עם אדם, שלא נפגש איתו כבר 20 שנה. אין זיהוי הדדי בכלל. אבל זו פגישה.
ב#2 מתוארת הפרידה שלהם, כ-23 שנים קודם לכן. בעצם, הדקות שאחרי הפרידה, כשאחד מהם מפליג אל האופק והשני נשאר בארץ.
&nbsp
אם הבנתי נכון, צריך לספק בקטע הראשון פגישה בין אנשים שנפרדו לפחות 20 שנים לפני כן, ובקטע השני את הפרידה שלהם. מה השתנה? החברים הטובים הפכו זרים גמורים, הפגישה מתבצעת במקום שונה לחלוטין (המיקום הפיזי הוא כ-3500 ק"מ מנקודת הפרידה, הים התיכון הפך לביצות מגעילות וכו').
&nbsp
אני מניח שאם אני מסביר את זה, פספסתי

 

[ויימס]

ובכן, רמאות!

כל הפואנטה הייתה להראות מע. יחסים, ואיך תוכל לעשות זאת כאשר אחד מהם מחוסר הכרה, הממ?

 

[עוץליגוץלי]

ידוע שגוצים מרושעים מרמים.

אחד חסר הכרה, שני חסר זכרון. אבל אמשיך לרמות:
&nbsp
"הוא צורח, הברות שאין להבינן, אבל אני מבין. הוא צורח בשפת הסיוטים, בשפת החלומות. הוא צועק בשפת המתים מהחלומות. הוא צווח בשפה של הבלונים הצהובים. הוא צועק על חופי הזהב שהשחירו, על סירות שנתקעות בסבך ומתות. הוא צועק את זכרם של איכרים אשר מי חייהם הופכים רעל, הוא צועק על חוזה שאיש לא מקשיב לו, הוא צועק את שמו של אדם שיודע, הוא צועק את שמו של אדם שזועק, שמתריע. בשפת הסיוטים, הוא קורא בשמי.
המטפל מצמיד את מחט האינפוזיה לזרועו, והצעקות משתתקות. אני ממצמצץ. אולי בגלל הרוח הקרה, אולי בגלל האדים מהביצות, חש בדמעות על לחיי. "

 

[godright]

שאמפו

או שזה שאפו.
העיקר שזה יורד במים.

 

[סקיפי]

תראה

הקטע הזה מצוין, אבל בפני עצמו לא עונה על הדרישות של התרגיל כמו שאני מבינה אותן. רק מהקטע השני אפשר להבין שלמעשה מדובר כאן במפגש אחרי עשרים שנה. זה פרט טכני, למעשה, אבל גורם לזה שהפסקה הזאת לא עומדת בפני עצמה. זה כמובן המחיר של העלאת תרגילים בפורום בבת אחת, ולא כתיבה בזמן אמת... אתה תכננת את הקטע הראשון על פי השני. זה יצא מעולה, אבל אני לא בטוחה שזו היתה הכוונה.

 

[סקיפי]

#2 - לפני עשרים שנה

#2
כשהגענו שום דבר לא היה מוכן עדיין, אפילו הרופא בקושי סיים למלא את הפרטים. הנצ'ו ישבה על ארגז המצעים ובכתה בזעם, ואשתו של הבן הגדול צלצלה אחת לחמש דקות להודיע שהנה, הנה, תכף הם מגיעים. חיפשתי במה לכסות את המראות; "צריך לעמלן את המפיות," מלמלה הנצ'ו בין שיהוק להתייפחות, "אי אפשר להשתמש בזה ככה."
"צריך להזדרז עם זה," מיקי לחש לי, ואני הנהנתי וניסיתי לשכנע אותה לעבור לשבת על כסא. אבל יש מצבים שההגיון לא משחק בהם, ומפה לשם ישבנו שתינו על הארגז - שבו אוחסנו כמובן גם המפיות - ובכינו יחד. "אירן," מלמל אלי מיקי בצרפתית – הנצ'ו היתה כפריה, צרפתית היא בטח לא למדה ואני בספק אם היא סיימה תיכון אפילו. למאייר זה לא הפריע, הוא אהב נשים פחות חכמות ממנו. הבעיה שהיא נטתה גם להיסטריה. "אתה חושב שאני לא יודעת?" סיננתי לעברו, טופחת על גבה של הנצ'ו "תמצא משהו אחר. קח מגבות מהאמבטיה או משהו."
מיקי הסתלק למטבח, ואני נותרתי עם גיסתי הבוכיה ואחי שהתקרר לאיטו על המיטה. באותו רגע התפרץ הבן פנימה, סוף סוף – בטח נהג כמו מטורף את כל הדרך מחיפה. מבט אחד על המיטה ועל אמא שלו הספיק כדי שינבח עליה "מה עם התהילים?"
"תהילים תגיד אתה," אמרה הנצ'ו בהדרת כבוד וקמה סוף סוף מעל הארגז. "אני צריכה כוס תה."
במטבח מצאתי את מיקי עומד חסר אונים מול דלת התנור המבהיקה, מגבת בידו האחת. כל המראות בבית כבר היו מכוסות; אבל מבט אחד בפניו האפורות הבהיר לי שאחרנו את המועד. מאייר התבונן בי מתוך דלת התנור, מחייך; עיניו היו צלולות שוב, ואולי התבניות שבפנים הטעו אותי אבל אני מוכנה להשבע שגם יותר שיער היה לו.
"אירן," אמר, "אירן. מה עם השעון שנתתי לך לתיקון?"
&nbsp

 

[godright]

מוזר

מרוב שזה כתוב טוב ומתחבר לחלק הראשון.
היה נראה לי, שכבר קראתי את הקטע הזה.
&nbsp

 

[עוץליגוץלי]

מרוב שזה נראה מוכר

גיגלתי את הקטע. לא מצאתי אותו.