15 שנים גרנו יחד בבית הזה.

[b e c k y]

15 שנים גרנו יחד בבית הזה.

והיום, כשהוא נכנס אליו, הוא מרגיש לי לגמרי לא שייך. כאילו מעולם לא היה פה.
זה בעיקר גורם לי מבוכה ואשמה, כאילו מחקתי את כל השנים האלה יחד.

מוכר?

 

[אופק דגנית]

כן

שייכות היא תחושה של קרבה של רצון להשתייך
חיבור כזה
כשהוא נעלם נכנסת הזרות...

מה עשיתי עם האיש הזה...כל הזמן

השאלה היא..כלפי עצמי
כמו שחשתי קרבה ושייכות אצלי
כך גם תחושת הזרות היא אצלי
בין שתי הנקודות האלה עובר מרחק של שינוי

לילה טוב

 

[לי בא]

מוכר מאוד

כנראה ההרגל לחיות בלעדיו.
לי היה מוזר כשהוא פתח את המקרר להוציא חלב,
ושאל אם יכול לעשות קפה.

 

[בדד1]

.מצבך טוב

מישהו העלה תמונה שלי ושלה מהשנים ההן לפייסבוק
ואני לא מצליח להיזכר בשום פרט מהאירוע המצולם

 

[b e c k y]

גם מצבך טוב

לפחות זיהית אותה

 

[פמיניסטי]

סליחה על האיטיות ...

מדובר על בעלך לשעבר שנכנס לבית המשותף לביקור ?

 

[b e c k y]

כן. (לא נורא, ככה זה בגיל שלנו)

 

[פמיניסטי]

ממש מרגישים את הסוף הא ?

בכל מקרה,
אני מאמין שעבור אם ילדי אני אבא של הילדים שלה, ומעבר לזה כלום.
יכול להעיד על עצמי, שמעבר להיותה אם ילדי - אני אדיש לחלוטין אליה

זה סוג של התנקות שאני מאמין שרובנו עושים ממה שנתפס אצלנו כמזיק/מיותר

יש כמובן פה ושם את מערכות היחסים שנותרות "ידידותיות", אבל לדעתי השיפוטית הן בעיקר סוג של מערכות יחסים תועלתניות/נצלניות.

ולענייני הכניסה הביתה ...
אף פעם לא הצלחתי להבין איזו תועלת זה מביא.
לטעמי - בדיוק להפך... רק נזק .. כך שאני נמנע באופן גורף

 

[b e c k y]

אולי זה בכלל משהו אחר

תרשה לי לצטט את כבודו: "אני מאמין שעבור אם ילדי אני אבא של הילדים שלה, ומעבר לזה כלום.
יכול להעיד על עצמי, שמעבר להיותה אם ילדי - אני אדיש לחלוטין אליה"
אולי זו הבעיה האמיתית שלי. חוסר ההשלמה עם האדישות וסתמיות הקשר עם אדם שפעם היינו עולם ומלואו.
אני לא באמת מצליחה להבין איך זה שאני לא מרגישה כלפיו כלום (גם לא טינה) ואיך האיש הזה שהיה חלק ממני 17 שנים, מרגיש לי כל כך זר.

 

[פמיניסטי]

זהירות חפירה

אני חושב שאפשר לעשות אבחנה בין אלה שבחרו להתגרש - שעבורם, לדעתי, האדישות הזו היא מאד סבירה, וכנראה נבניתה לאורך תהליך ההבשלה לגירושין.
(אני מתייחס למקרים שלדעתי הם הרוב, שבהם הטריגר אינו בוגדנות)

לעומתם, יש את אלה שהתגרשו מהם, או את המקרים שבהם הטריגרים הם בוגדנות, ששם יש לדעתי מגוון של רגשות מבעבעים - כעס, אכזבה, טינה וכדו'.
ובמקרים האלה, בלי עבודת עומק, של לשחרר את הרגשות האלה ...
לא יגיע השקט הנפשי

 

[בדד1]

אכן חפירה

וממש לא בכיוון

 

[b e c k y]

לא נראה לי שיש קשר.

 

[Rtitan]

מסכים לפיסקה האחרונה לגמרי

זה לא הבית שלי יותר והכניסה אליו תהיה כמו לכל בית זר אחר, גם אם חייתי בו אי פעם "בבית שלי".
אני למשל מתרגש הרבה יותר לעבור ברחוב ליד יחידת הדיור שגרתי בה לאחר מכן, או להביט דרך Google Earth בדירה השכורה שגרתי בה בארה"ב מאשר להגיע לבית ההוא - סביר מאד להניח שאנחנו מגדרים את עצמנו וההתייחסות לבתים ההם מזדרזת להפוך לסתם עוד בית.

לגבי היחס האישי אל הגרושה - הוא היה מאד ידידותי, אכפתי והדדי לאורך הרבה שנים, רק שלפני זמן מה עלו חילוקי דעות מסויימים שבמהלך הגישור ליישב אותם היא שיחררה כמה הערות שהביאו אותי להפריד הפרדה מוחלטת ומלאה למעט SMS-ים ושיחות הכרחיות. חבל לי שזה הגיע לזה - אבל אתה יודע, יש גבול ולא חייבים להסכים שמישהו יזלזל במהות הכי בסיסית שלנו

.

 

[פמיניסטי]

למרבה השעשוע

הייתי בבית (ההוא) כמה פעמים אחרי שהילדים ואמם עזבו אותו ..
הרוכש קרא לי לעזרה ונעתרתי בשמחה .. והיה משהו שחימם את ליבי בהיותי בבית .. אין מה לעשות, בשבילי זה כן משהו שנקשרתי אליו רגשית ...

ולגבי הגרושה ...
בעיני זה עניין שהוא לא רגשי - אי הצורך ביחס/דיאלוג/קשר/תקשורת - אלא עניין מובנה במהותם של גירושים

 

[Rtitan]

לא נכנס, לא שלי, ועכשיו כבר רשמית לא שלי.

אני זוכר טוב טוב את היום שבו עזבתי סופית את הבית והיא נשארה לגור בו, זה היה ערב, כמה שאריות שלי בתא המטען ואני בדרך ליחידת הדיור שתהיה מעתה הבית שלי לשש וחצי השנים הבאות. מבט אחרון הצידה, אל עץ השסק ששתלתי כעץ הראשון בגינה מול חלון חדר השינה, כי היא מאד אהבה שסק, הרגל מתרוממת מהבלם ומשייטת במורד הרחוב.

ככל שחלפו השנים, המבנה הזה הלך והתעמעם כ״בית״ והפך לנכס סתמי - לא נשאר לי שום קשר אליו מלבד ילדי שחיים בו. כל כניסה אליו היתה כניסה לבית זר, והרגשת חוסר שייכות כבדה.
כבר שנים שהמבנה הזה אינו בית עבורי, וכבר שנים שאני זר בו.

ביום ששי האחרון גם חתמתי על ייפוי כוח למכור לה את חלקי בו - שנים אחרי שהוא הפך מבית לסתם מבנה/נכס עבורי.
לא רק אתן מוחקות אותנו מהבית, אנחנו מוחקים את עצמינו משם ואת הבית מאיתנו לא פחות. תהליך טבעי לגמרי.

 

[b e c k y]

זה מקל עלי לדעת את זה.

 

[מתולתלת30]

לשמחתי

זה היה מוכר לתקופה קצרה בלבד.
מכרנו את הדירה המשותפת, נשארתי לגור בה לבד עוד כמה חודשים וזהו.
הכל היה מאוד טרי אז, בזמנו זה היה מרגיש לי מוזר כשהוא הגיע לאסוף את הילד ו/או להחזיר אותו,
בדירה החדשה זה כבר הפסיק להפריע לי.

 

[jakuper]

נכון שזה בדיוק איך שאני מרגיש, רק --

שלא כל כך הייתי מודע לזה עד שכתבת.
מוזר - אני מתכוון שלא הייתי מודע.
אבל כן, היא בשבילי איזה מכר ולא יותר מזה, חוץ מהעובדה, כמובן, שהיא גם אימא ילדינו. ההרגשה המנותקת באמת מוזרה, במיוחד אם אני חושב שהיא הפועה אצלי ללא כוונוה שלי, סתם כך מעצמה.
ולפי התשגובות אני מבין שהתנתקות כזו קוראת ברמה תת-מודעית, עובדה שבעצם כולם מרגישים דומה.
עוד משהו למדתי על עצמי...

 

[נועז גולן]

15 שנה לא נמחקות

ולכן אולי הבלבול בתיאור רגשותייך.
מצד אחד, "הוא מרגיש לי לגמרי לא שייך"
מצד שני "גורם לי מבוכה ואשמה"
מכירה את האימרה ש'סוך הוא התחלה חדשה'?
אז זהו, שממש לא.
צריך לחוות את הסוף, לעבד אותו, להבין את סופיותו ורק אז ניתן לצאת להתחלה חדשה.
כנראה כשתסיימי עם הסוף תהייה לך התחלה חדשה שחלק ממנה יהייה לא להרגיש רגשות מפריעים כשהוא מגיע לבית שפעם היה גם שלו.
נועז

 

[yf50]

אז אני בא מהצד השני...

יצאתי מהבית מתוך מטרה שילדי הבוגרים שעוד הגיעו בסופש"ים יהיו בבית עם אמא שלהם... אבל אחרי זמן קצר התברר שבמקום אמא בבית,
יש ילדים לבד כי אמא עסוקה בחיים החדשים שלה.
תוך כמה חודשים הפעלתי את ה"במבי" ורכשתי ממנה את חלקה בדירה.
אז היא עם הכסף, ואני עם הבית שאני כל כך אוהב, וקם כל בוקר עם חיוך ענק...
ולא, היא לא נכנסת כי אין לה מה לחפש בבית שלי, והיא ממש לא חסרה לי שם...
ואחרי 30 שנות נישואין נמחקה מביתי כלא היתה....