.
כל הזמן יוצא לי הכל כל כך מפוקשש וגרוע... לא מנה מה אני עושה או מנסה לעשות תמיד אני אפקשש את זה, בין אם זה לדבר עם ההורים שלא משנה מה הופך לריב או למשהו מפגר שאמרתי ועשיתי או לנסות להתקרב לבנות בכיתה או בשכבה שלי שאף פעם יוצא שיוצאות לי מילים שרציתי או מילים בכלל ואז אני פשוט מתחרטת על כל מה שאמרתי ועשיתי, ומרגישה רע עם הגוף שלי ועם מה שאני אוהבת לעשות ואוהבת בכללי ולא פעם יצא לי גם לא לאכול 9 או 10 שעות או אפילו 14 שעות ואני יושבת בחדר ובוכה ולא מבינה מה הבעיות שלי ומה רע בי ואני גם לא רוצה לערב את ההורים כי לא בא לי שירגישו רע ושהיו להם עוד בעיות אז אני מסתירה ועוד בלב ועוד בלב ואין שם יותר מקום ובא לי לצעוק ולצרוח את הנשמה וכל יום מחדש אני מוצאת את עצמי בסיטואציה שאני מתלבטת אם לגמור את זה ולשים לחיים המפגרים האלה סוף וכל יום אני מתקרבת יותר למוות ומה שעוצר אותי כל פעם מחדש זה לחשוב על מה זה יעשה להורים שלי ולאחיות שלי וגם לכלבה שלי ושוב אני אומרת לא ומתחרטת גם על זה ואין לי כוח יותר לכלום
כל הזמן יוצא לי הכל כל כך מפוקשש וגרוע... לא מנה מה אני עושה או מנסה לעשות תמיד אני אפקשש את זה, בין אם זה לדבר עם ההורים שלא משנה מה הופך לריב או למשהו מפגר שאמרתי ועשיתי או לנסות להתקרב לבנות בכיתה או בשכבה שלי שאף פעם יוצא שיוצאות לי מילים שרציתי או מילים בכלל ואז אני פשוט מתחרטת על כל מה שאמרתי ועשיתי, ומרגישה רע עם הגוף שלי ועם מה שאני אוהבת לעשות ואוהבת בכללי ולא פעם יצא לי גם לא לאכול 9 או 10 שעות או אפילו 14 שעות ואני יושבת בחדר ובוכה ולא מבינה מה הבעיות שלי ומה רע בי ואני גם לא רוצה לערב את ההורים כי לא בא לי שירגישו רע ושהיו להם עוד בעיות אז אני מסתירה ועוד בלב ועוד בלב ואין שם יותר מקום ובא לי לצעוק ולצרוח את הנשמה וכל יום מחדש אני מוצאת את עצמי בסיטואציה שאני מתלבטת אם לגמור את זה ולשים לחיים המפגרים האלה סוף וכל יום אני מתקרבת יותר למוות ומה שעוצר אותי כל פעם מחדש זה לחשוב על מה זה יעשה להורים שלי ולאחיות שלי וגם לכלבה שלי ושוב אני אומרת לא ומתחרטת גם על זה ואין לי כוח יותר לכלום