**
כשנגמרות לי המילים או שמתרחקים מספיק אני חוזרת אחורה. אז כבר כמה זמן שאני מנסה לרשום אבל לא מצליחה כי הימים קצת אחרת, אחרת טובים יותר. ואז אני חוזרת אחורה. נכנסת לארכיון וקוראת אותי שוב של פעם. שוב הנוסטלגיה, גם אם פעם זה בדיוק לפני חודשיים. וקראתי. והעייפות הזו של יום ראשון, שאיכשהו גם למדה קצת להשתלט לי על הגוף עושים גם קצת אפאטיות. אז אני עושה אפאטיות. והחום הזה שמרגיש לי בעיניים מזכיר לי עייפות קטנה והרבה דמעות שעוד לא יצאו. והטמטום הזה שיכול להשתלט עליי יחד עם האגו הזה יכול רק להרוס מקומות טובים שזכיתי לנשום. שאריות מפעם לפעמים אני קוראת לזה. התהפכויות. קיצוניות. אני. חום בעיניים ומילים של ממש לא מזמן הזכירו לי כמה כאב לי. כמה עדיין בטח. לא משנה כמה אני מרגישה רחוקה משם. יש ימים שהייתי רוצה להגיע למטה כבר. להפסיק לרשום על זה, להפסיק לתאר את זה ולהיות שם, כדי סופסוף לעלות ובאמת. לא סתם קפיצות שנותנות לי לראות תכלת בשמיים. ריחוף תמידי שם, אמיתי. שאריות. כמה הזוי. .... מתמלא לי החלל הזה כמה שאפשר. הלוואי ולא הייתי דפקטית, אני תמיד אאמין שמגיע שם בצד השני משהו יותר טוב ממני. זה הדפקטיות שבי. הרגשי. כמו המריבות הקטנוניות העיקר לדעת שאכפת. לאחרונה אני חושבת על איך להיות הכי ביחד, אני בך ואתה בי ואיך אני בוכה. איך בשלמות הזו אני משלימה את המצבור דמעות שלי ובוכה. עצוב שזה נשמע לי יפה, אבל דרמטית לפעמים זה חלק ממני. משחק של אריות. כן, כן זו אני. אוהבת עד כמה שיכולה אמרתי. והלוואי כבר שיישבר שם משהו שייתן לי לאהוב יותר.
כשנגמרות לי המילים או שמתרחקים מספיק אני חוזרת אחורה. אז כבר כמה זמן שאני מנסה לרשום אבל לא מצליחה כי הימים קצת אחרת, אחרת טובים יותר. ואז אני חוזרת אחורה. נכנסת לארכיון וקוראת אותי שוב של פעם. שוב הנוסטלגיה, גם אם פעם זה בדיוק לפני חודשיים. וקראתי. והעייפות הזו של יום ראשון, שאיכשהו גם למדה קצת להשתלט לי על הגוף עושים גם קצת אפאטיות. אז אני עושה אפאטיות. והחום הזה שמרגיש לי בעיניים מזכיר לי עייפות קטנה והרבה דמעות שעוד לא יצאו. והטמטום הזה שיכול להשתלט עליי יחד עם האגו הזה יכול רק להרוס מקומות טובים שזכיתי לנשום. שאריות מפעם לפעמים אני קוראת לזה. התהפכויות. קיצוניות. אני. חום בעיניים ומילים של ממש לא מזמן הזכירו לי כמה כאב לי. כמה עדיין בטח. לא משנה כמה אני מרגישה רחוקה משם. יש ימים שהייתי רוצה להגיע למטה כבר. להפסיק לרשום על זה, להפסיק לתאר את זה ולהיות שם, כדי סופסוף לעלות ובאמת. לא סתם קפיצות שנותנות לי לראות תכלת בשמיים. ריחוף תמידי שם, אמיתי. שאריות. כמה הזוי. .... מתמלא לי החלל הזה כמה שאפשר. הלוואי ולא הייתי דפקטית, אני תמיד אאמין שמגיע שם בצד השני משהו יותר טוב ממני. זה הדפקטיות שבי. הרגשי. כמו המריבות הקטנוניות העיקר לדעת שאכפת. לאחרונה אני חושבת על איך להיות הכי ביחד, אני בך ואתה בי ואיך אני בוכה. איך בשלמות הזו אני משלימה את המצבור דמעות שלי ובוכה. עצוב שזה נשמע לי יפה, אבל דרמטית לפעמים זה חלק ממני. משחק של אריות. כן, כן זו אני. אוהבת עד כמה שיכולה אמרתי. והלוואי כבר שיישבר שם משהו שייתן לי לאהוב יותר.
