תראה, אני באופן אישי קרובה לנושא
מי כמוני יודע מה הקשיים של ההומוסקסואלים גם כשהם נערים ומגלים את עצמם, ובין כאשר הם בצבא וצריכים להתמודד עם מפקדים והומופוביה גלויה או מוסתרת מצד החיילים.
גם כאשר הם מתבגרים, משלימים עם עצמם ועם מה שהם, עדיין המאבקים קשים להכרה בחברה והכי הכי הרצון לילד שעולה להם כל כך הרבה כסף שהרבה מאוד משלימים עם העובדה שלא יהיה להם ילד לעולם.
כאשר הם מדברים על כך וכל אחד מספר את הסיפורים האישיים שלו,
זה פשוט צובט לי בלב למרות שאני מכירה את מקרוב.
זה לא עושה אותם בעיניי, דודו וסמי כמובן, יותר נחמדים או יותר ראויים. סתם שיחה שנכנסה לי ללב. שיחה אנושית .
בנוסף, אני מוצאת את כל הפורמט הזה מאוד מאוד מעניין אותי. הם חופשיים, הם לא מסתכלים כל רגע על המצלמות, הם מתנהלים כמו הם באמת גרים באיזו שכונה סגורה ובבוקר כשהם מתעוררים הם הולכים לבקר אחד אצל השני, מתחבקים ומתנשקים. אוכלים בקבוצות או בזוגות, לא כולם סביב שולחן אחד. השיחות ביניהם הופכות להיות יותר ויותר אינטימיות. הם גלויים יותר. לא שומרים קלפים קרוב לחזה.
כשהמלחמה היא על כסף, פתאום יוצא בדיוק האופי של האדם,
וכשיש הדחה אף אחת לא תקפוץ לבריכה עם ביקיני קטנטן למשוך את תשומת לב גברברי המדינה.
הדיירים לא משחקים. הם יודעים שהם במשחק ונותנים לנו להרגיש שהם במשחק, להבדיל מהתוכנית המקבילה שבה כל אחד רוצה להראות כמה שהוא טוב לעולם ורוצה רק להביא אור ואהבה. כאן אף אחד לא מדבר על אהבה. כולם מדברים על כסף ועל מצבם הכלכלי.