ונעבור לחוויות..
לפני הכל, חייבת לציין שהופתעתי מכמות הפרצופים המוכרים שהיו שם.
הצטמצמנו.
גם אם זה זמני, לי זה עצוב.
[מצד שני.. את הצד השני אשמור לעצמי
]
רק דבר אחד אוסיף בנושא [והוא גם ייקשר אותי לחוויות]:
לכל אלה שוויתרו על ההופעה הזאת כי זה שוב ה18 שנה למציאות -
פראיירים. לי היה ברור שזה יהיה אחר לגמרי עם עומרי לעומת מיטלמן.
לא אומרת שהיה טוב יותר [בטח שגם לא פחות.. פשוט לא משווה],
אבל זה היה אחר. זה היה מיוחד. זה היה מקסים.
וזה היה פספוס לכל מי שלא היה.
המוזיקה ליטפה לי את העור
זרמה לי בורידים, בעורקים, בנימים
עטפה כל חלק בגופי
נגעה בכל העצמות
המיסה לי את הלב
ניקתה כל תא שבי
וגם כשכאב, איכשהו זה היה נעים.
מדהימה אותי העובדה שאני באמת מוצאת את עצמי באותם השירים
בכל פעם מחדש, בכל פעם ממקום אחר.
אני אוהבת שהמוזיקה הזאת והשירים האלה באמת רלוונטים עבורי תמיד
[או לפחות בעשר השנים האחרונות
]
לפעמים זה מרגיש כאילו שהם מתאימים את עצמם אליי ולמה שקורה סביבי.
התרגשתי. התחברתי. הוצאתי. שחררתי. פרקתי. חייכתי. ומה לא.
נהניתי
תודה לכם
