אז ככה
צללנו בריף הדולפינים יחד עם הילדים. מאחר והיינו עם זאטוט בן שנה, בעלי צלל עם שלושת הגדולים ואני חיכיתי בחוץ עם העולל ואז התחלפנו, אני צללתי ואפילו ממש התקרבנו לדולפין (יותר ממה שהרשו להם) והיה נורא כיף.
בקשר לצניחה, הילדים הגדולים הוציאו ממני שאני מתה לצנוח והוא רשם אותי לצניחה בחוף הבונים. אירגן את זה יחד עם הבוס שלי ובא לקחת אותי באמצע היום.
לפני שעליתי על המטוס עוד הוסיף כסף לביטוח אם חלילה קורה משהו (כאן עלתה התמיהה לגבי הרצון שאצנח, גם ירושה, גם ביטוח - כיסה את הכל...).
הנקמה שלו היתה במדריך ש"נקשרתי" אליו. מאחר ומדובר היה בצניחת "טנדם" (כשאני מחוברת למדריך צניחה) נבחר עבורי המדריך הכי מבוגר והכי פחות אטרקטיבי שהיה גם נמוך מה שעשה את הנחיתה מעצבנת יותר כי מי שנוחת על הרגליים זה הוא, אני צריכה לקפל אותן חזק חזק (והיו שם כמה אטרקטיביים ביותר).
לא נראה לי שקפיצות ממטוס "עושות לו את זה", מכוניות מהירות ואופנועים בטח יותר.
וכנראה יש לי נשמה אקסטרימית כי אני לא פוחדת מרכבות שדים ומגבהים ומתה לנסות פורמולות על מכוניות ואופנועים.
רק דבר אחד אני לא מוכנה לעשות וזה בנג'י. לא יודעת למה, זה מפחיד אותי על אמת.