אז כן, פעם ראשונה מאז העונה השניה שאני שמחה על מי שניצחה
אני למודת סבל ואכזבות בכל הקשור לאח הגדול. מאז שפרה ואלירז, לא רוויתי
נחת בכל הקשור למנצחים. תמיד הפייבוריטים שלי הגיעו במקרה הטוב למקום
השני ובמקרה הרע עפו על ההתחלה.
העונה הזאת הייתה לי קצת מנותקת בהתחלה. רק לקראת האמצע והסוף
בלית ברירה התחלתי להיכנס אליה קצת לעומק וקצת יותר לקישקע של
הנפשות הפועלות.
כתבתי על תקווה כמה פוסטים. העליתי כאן. ראיתי את האהבה הרבה שהיא
זוכה לה כאן אבל בפייסבוק המצב היה רע. פעם אחת נאלצתי להוריד פוסט
שכתבתי בפייסבוק כי התגובות היו פשוט בלתי נסבלות. בשלב מסויים כבר
הפסקתי להאמין שהיא יכולה לזכות. ידעתי שעדה שלימה עומדת מאחוריה
וגם צופים רבים שממש התחברו אליה והעריצו את העוצמות שלה, את האהבה העצמית שלה שהיא הקרינה סביבה, ובכל זאת חששתי שהשנאה אליה תגבור
על האהבה.
אז כן, סוף סוף אפשר לשמוח. סוף סוף אפשר לפסוח קצת על הקורונה ועל
החולים ועל התמונות הזוועתיות ולהתמקד בניצחון מתוק של דיירת שבהחלט
הגיע לה. מגיע לה.
חיוך רחב התפשט על פניי כשזוארץ הכריז על תקוווווווווווווווווההההה. אבן ירדה מעליי למרות שהכנתי את עצמי נפשית גם לשמוע את השם ירדן. תמיד כיף
שהפייבוריט שלך מנצח.
אני מאחלת לתקווה המון נחת. המון מנוחה בבית עם אימא שלה. זאת תהיה תקופה לא קלה. המון ראיונות. המון בלבולי מוח. העולם לא יחזור להיות מה
שהיא מכירה. אני סומכת עליה. היא אישה חזקה.
