לברל'ה חוקים משלו - חוויות לכאן.
מאז ההופעה הראשונה שחוויתי בברל'ה, אי שם באפריל 2007,
בכל ההופעות שהייתי במקום הזה - לא העזתי לשוב ולעמוד במקום בו אראה את ההופעה מאותה זווית.
אותה זווית שממנה בעצם יש לי זיכרון אחד בלבד, שכנראה לא אשכח לעולם:
אני יושבת על הרצפה, בצד ימין של הבמה.
הראש נשען על הבמה, וכל מה שאני רואה הם אורות סגולים ואורית שמוסיפה לכל התענוג הזה,
את הצלילים הכי נוגעים של WDYG. שאלה שעד היום בעצם לא הפסקתי לשאול.
אז היו התעכבויות ונטעל'ה המקסימה הציעה לשמור לי מקום.
כשנכנסתי גיליתי שזה אותו המקום בדיוק.
מבפנים רציתי למות, אבל איכשהו המילים שיצאו לי היו בדיוק ההפך.
כמה דקות לפני שהתחיל הרגעתי את עצמי שכנראה לא סתם דווקא היום אני עומדת במקום הזה,
ואולי הגיע הזמן להתמודד. וחוצמזה, זה הם. יהיה בסדר.
וכך היה. הייתי בזמן הנכון, במקום הכי נכון.
וזכיתי להופעה של רגעים נפלאים.
פתיחה מושלמת עם קיל מי, חיוך ענק מליפול
והתעייפות מוקדמת מדי בסמי [מישהו אמר זיקנה?]
היו רגעים שממש רבתי עם עצמי על חוסר הכוחות שהיה לי,
רצון מטורף לקפוץ ולהשתגע, אבל רצון גדול יותר גם לנשום כמו שצריך
היו רגעים אחרים שפשוט עמדתי עם הידיים על הראש ובהיתי בחיוך הכי מוגזם שיכולתי,
הייתי מאושרת לראות את זה, ותוך כדי להבין מה עברתי כל השנים האלה איתם. וזה לא נרגע.
היו רגעים שעפתי באוויר, גם אם מהצד זה נראה שרק ניסיתי להתחפר באדמה. ולהיפך.
והיה רגע אחד שניצח את כולם.
שכל התודה של הערב הזה, מסתכמת בעיקר בו -
תודה שנתתם לי
להיות.
.
