קצת חוויות, לא?
להופעה הזאת הגעתי ממש רגע לפני שהתחילה.
בעזרת אנשים טובים מצאתי את עצמי יושבת על הרצפה, צמוד לבמה.
אהבתי מאד את המיקום,
אפילו שלא ראיתי את תום בכל הביצועים על הפסנתר.
לא שלא חסר לי לראות אותו שר ומנגן,
הרי אני לא מסוגלת להקשיב להם סתם ככה בבית [או בחוץ],
כי זה פשוט לא אותו הדבר מבלי לראות..
פשוט התרכזתי הרבה יותר בצלילים, וזה היה מקסים.
הגעתי "באיחור" כי הייתי בהצגה
המבוססת על הביוגרפיה של יונה וולך [שכתב יגאל סרנה, והיא לגמרי מומלצת ביי דה ווי]
השילוב של המילים הישנות של וולך עם המילים בנות ה-18 ויותר של הזוג המולצח הזה
גם לי לחשוב על הכח שיש למילים - להישאר רלוונטיות ונוגעות גם אחרי כלכך הרבה שנים.
לא שהמחשבה הזו לא עברה לי בראש לפני,
רק שעם "הדהודי-וולך" זה פתאום היה חזק יותר.
לא ארבה עוד במילים,
רק אתמרמר קלות על העובדה שללא החיבוק האוסף של אחרי..
משהו שם לא הרגיש לי לגמרי שלם.
אז מחבקת מכאן, ובלית ברירה מחזיקה בסבלנות עד ב"ש לקבל [לפחות] אחד פיזי ואמיתי.
