שעשועי כתיבה
- פותח הנושא ויימס
- פורסם בתאריך
אדם אחר בכמה רבדים
New member
זה באמת יכול להיות מעניין
אדם אחר בכמה רבדים
New member
הנה שלי
אלברט אינשטיין סיים לא מזמן לכתוב את הסיפור שלו. הוא שנא את הסיפור. "זה ממש גרוע," הוא היה אומר לעצמו, "כאלו נתתי לקופים להקליד בליל של אותיות במקלדת". למעשה, לתת לקופים להקליד בליל של אותיות זה לא רעיון רע כל כך. אפילו היה יכול היה שיצא משהו כזה:
"מי בעירנו עיר ז-ק לא ידע את יעקב בער החזן פנים אל פנים או מי לא שמע את שמעו? קומתו דמתה לננס, גבנונים לו מפנים ומאחור, ראשו העגול ככדור שכן רבץ בין שני כתפיו וצוארו היה כלא היה; חוטמו שרוע ושניו העליונות עקומות וגדולות מאד עד כי נתעו מן השפה ולחוץ; עינו הימנית הכתה בעורון והשמאלית החלה כהה וכמו תמק בחורה, ובכל זאת אהוב ורצוי הוא לכל יודעי נגן ומביני שירה וזמרה, כי קולו כקול החליל וכקול המצלתים יחד. על זאת אעידה לי עדים נאמנים את כל בני עירו אשר הקשיבו נעים זמרותיו עת שר במקהלות "ממקומך." ובטרם החל לשיר "מתי תמלוך בציון" הרבה מנגינותיו בטעם בני תוגרמה ובני קדר עד כי נבהלו כל השומעים, הקשיבו רב קשב, שפת לא ידעו שמעו וילבשו חרדת קדש..."
אבל לו זה לא שינה כלל: "זה פשוט גרוע, ואני לא יכול לשלוח את זה!" הוא אמר זאת לטום רידל אשר עמד מולו עם אולר שלוף לצד טיריון לאניסטר עתיר המימדים.
טום רידל נראה היה נראה אדם נהדר ללא ספק, פניו הנאות היו חלקות למשעי והיופי שלו קרן למרחקים (או משהו כזה), אבל מבפנים הוא היה די... ובכן, אתם לא יכולים לצפות ממני פשוט להגיד זאת. זה יהיה ממש לא נכון מבחינה ספרותית... אז תאלצו להמתין ולקוות שתגלו.
"מצטער, אבל אם אתה תסרב, אז חוששני שאני אאלץ לקרוא ל... נו... אתה יודע מי." אמר טום.
אלברט בוודאי שלא ידע, ולכן טרח ושאל "למי?"
"נו, תראה, זה בעייתי להגיד..." אמר טום.
"אז אני לא אוכל לדעת במה אתה מאיים עליי." אמר אלברט בקוצר רוח.
"מאיים?" אמר טום בחשש, "זו מילה יחסית חזקה. מה דעתך על 'מזהיר'? "
"אוקיי," השיב אלברט. "מזהיר אותי מבפני מה?"
עברו כמה דקות בהן טום ניסה לנסח בבהירות את כוונתו וחשב במהירות על המילים הנכונות. הוא היה מצליח בסוף להגיע לניסוח הנכון, אבל טיריון הקדים אותו:
"הוא מתכוון שהוא יאלץ לרצוח אותך."
עיניו של אלברט נפערו. למעשה, הוא לא היה מופתע כלל. הרי למה אפשר לצפות כשמכוונים אלייך אולר? לכך שמדובר בליצן וזה אולר צעצוע?! אלברט למעשה הבין שהוא לא חשב על כך לפני, אבל התשובה של טיריון חסכה התלבטות כלשהי.
"לרצוח אותי..." אמר אלברט בגמגום. "למה?"
טום הביט בטיריון בחשש.
"א..." הוא התחיל לומר גם הוא בגמגום. "אני לא יודע. אני אשאל."
טום הוציא את הטלפון שלו וחייג למספר כלשהו.
"תקשיב, אלברט פה נמצא לידי והוא שואל למה אם הוא לא יגיש את הספר, נו... אתה יודע."
טום, הקשיב לטלפון בשקיקה, למספר דקות וסגר את הטלפון.
"לא משנה," אמר טום לאלברט.
אלברט הרים את עיניו (הפעם הוא באמת היה מופתע) ואמר: "מה זאת אומרת שזה לא משנה?"
"לא משנה, תחשוב על כל סיבה בעולם."
"אבל חשובה לי מה הסיבה."
"תראה..." טום הסתכל בעיניו. "טיריון", הוא הגניב מבט מאשים לטיריון והמשיך לומר: "הזהיר אותך מה הולך לקרות. הסיבה באמת יכולה לשנות?"
"ברור," ענה אלברט. "אם ההגשה הזה עלולה להרוג אנשים נוספים, אז אני אאלץ לוותר על כך."
טום הלך לסלון והביא לשניהם שני כיסאות. הוא סימן לו להתיישב, ואז אלברט התיישב וכך גם טום.
"ומה איתי?" שאל טיריון.
"אתה לא רואה שאני מנסה לעשות כאן משהו?!" טום השיב לטיריון בכעס. "די כבר להרוס הכול!"
"בסדר, סליחה." ענה טיריון בקול מבויש.
טום הביט בעיניו של אלברט והניח את ידו על כתפו. אלברט רצה להגיד לטום שיעיף את היד שלו, אבל המגע היה נעים והמחווה של טום גרמה לו להרגיש נינוח יותר.
"אז תקשיב," אמר לו טום בקול שליו. "הסיפור שלך לא הולך להרוג אף אחד. אל תתבייש בו כל כך."
"זה לא זה", אמר אלברט. "פשוט זה נראה מוזר ששני פושעים בריאים בנפשם שכמותכם ידרשו ממני דבר שזה, אם אין השלכות גרועות." אלברט התבונן בשניהם והמשיך לומר "למרות שאתם לא בדיוק נראים שפויים."
ידיו של טיריון נסגרו. טום החל להשיב משהו לאלברט, אבל טיריון התפרץ.
"באמת? ואתה אתה..." אלברט וטום חיכו לטיריון שיסיים את המשפט. "ואתה מכוער."
למעשה, אלברט לא היה מכוער. אמו נהגה אפילו נהגה לומר לו פעם שהוא יפהפה. הרוב היו רואים את המראה שלו כממוצע, אבל בוודאות שלא כמכוער.
"טיריון עוד פעם אחת ו..." טום אמר לטיריון והוסיף בייאוש "פשוט תפסיק." לאחר מכן, הוא החל להגיד לאלברט את הדבר שהוא רצה לומר לפני: "תקשיב, אני מבין שאתה מאוד... מבולבל, אבל להשתמש במצב נפשי כעלבון זה לא מתאים. אנשים בעלי בעיות נפשיות הם אנשים רגילים לגמרי ושימוש בעלבונות כאלה רק מוסיף ליחס שלילי מהסביבה ולהסתגרות שלהם."
אלברט הסכים עם דבריו של טום, "אני ממש מתנצל" אמר והוסיף, "ואני לא אעשה זאת שוב."
"יופי," אמר טום בטון שבע רצון. "אז אני מבין שאתה הולך להגיש את הסיפור?"
אלברט השתתק לרגע, הוא הרהר שניה על האפשרות לברוח ולהתחמק מההגשה, אבל הבין שבשביל דבר כזה הסיכון פשוט לא שווה. "אוקיי, אני אשלח את הסיפור המטופש." אמר.
טום הניח בשנית את ידו על אלברט ואמר "אתה זוכר על מה התחלנו לדבר?"
"אבל זה סיפור ממש גרוע!" השיב אלברט. "תקרא אותו בעצמך."
טום לא ידע לקרוא. הוא נהג לתרץ את זה בכך שאמו מתה בלידתו והוא נשאר מוזנח בבית יתומים. למען האמת, היתה לו משפחה די ממוצעת וגם אם לא, גם ילדים בבית יתומים הולכים לבתי ספר כמו כולם ולומדים לקרוא כמו כולם. למרבה המזל, טום הצליח למצוא דרך יצירתית להתחמק מלפתוח את העניין.
"אלברט." טום אמר לאלברט בטון אבהי.
"בסדר," אמר אלברט, "אז אני אגיש את זה."
"ואני בטוח שהכול יהיה בסדר." אמר טום באותו טון אבהי.
אלברט הגיש ודווקא היו דברים שלא היו בסדר, אבל לא הזדמן לו לפגוש את טום פעם נוספת ולחנוק אותו.
אלברט אינשטיין סיים לא מזמן לכתוב את הסיפור שלו. הוא שנא את הסיפור. "זה ממש גרוע," הוא היה אומר לעצמו, "כאלו נתתי לקופים להקליד בליל של אותיות במקלדת". למעשה, לתת לקופים להקליד בליל של אותיות זה לא רעיון רע כל כך. אפילו היה יכול היה שיצא משהו כזה:
"מי בעירנו עיר ז-ק לא ידע את יעקב בער החזן פנים אל פנים או מי לא שמע את שמעו? קומתו דמתה לננס, גבנונים לו מפנים ומאחור, ראשו העגול ככדור שכן רבץ בין שני כתפיו וצוארו היה כלא היה; חוטמו שרוע ושניו העליונות עקומות וגדולות מאד עד כי נתעו מן השפה ולחוץ; עינו הימנית הכתה בעורון והשמאלית החלה כהה וכמו תמק בחורה, ובכל זאת אהוב ורצוי הוא לכל יודעי נגן ומביני שירה וזמרה, כי קולו כקול החליל וכקול המצלתים יחד. על זאת אעידה לי עדים נאמנים את כל בני עירו אשר הקשיבו נעים זמרותיו עת שר במקהלות "ממקומך." ובטרם החל לשיר "מתי תמלוך בציון" הרבה מנגינותיו בטעם בני תוגרמה ובני קדר עד כי נבהלו כל השומעים, הקשיבו רב קשב, שפת לא ידעו שמעו וילבשו חרדת קדש..."
אבל לו זה לא שינה כלל: "זה פשוט גרוע, ואני לא יכול לשלוח את זה!" הוא אמר זאת לטום רידל אשר עמד מולו עם אולר שלוף לצד טיריון לאניסטר עתיר המימדים.
טום רידל נראה היה נראה אדם נהדר ללא ספק, פניו הנאות היו חלקות למשעי והיופי שלו קרן למרחקים (או משהו כזה), אבל מבפנים הוא היה די... ובכן, אתם לא יכולים לצפות ממני פשוט להגיד זאת. זה יהיה ממש לא נכון מבחינה ספרותית... אז תאלצו להמתין ולקוות שתגלו.
"מצטער, אבל אם אתה תסרב, אז חוששני שאני אאלץ לקרוא ל... נו... אתה יודע מי." אמר טום.
אלברט בוודאי שלא ידע, ולכן טרח ושאל "למי?"
"נו, תראה, זה בעייתי להגיד..." אמר טום.
"אז אני לא אוכל לדעת במה אתה מאיים עליי." אמר אלברט בקוצר רוח.
"מאיים?" אמר טום בחשש, "זו מילה יחסית חזקה. מה דעתך על 'מזהיר'? "
"אוקיי," השיב אלברט. "מזהיר אותי מבפני מה?"
עברו כמה דקות בהן טום ניסה לנסח בבהירות את כוונתו וחשב במהירות על המילים הנכונות. הוא היה מצליח בסוף להגיע לניסוח הנכון, אבל טיריון הקדים אותו:
"הוא מתכוון שהוא יאלץ לרצוח אותך."
עיניו של אלברט נפערו. למעשה, הוא לא היה מופתע כלל. הרי למה אפשר לצפות כשמכוונים אלייך אולר? לכך שמדובר בליצן וזה אולר צעצוע?! אלברט למעשה הבין שהוא לא חשב על כך לפני, אבל התשובה של טיריון חסכה התלבטות כלשהי.
"לרצוח אותי..." אמר אלברט בגמגום. "למה?"
טום הביט בטיריון בחשש.
"א..." הוא התחיל לומר גם הוא בגמגום. "אני לא יודע. אני אשאל."
טום הוציא את הטלפון שלו וחייג למספר כלשהו.
"תקשיב, אלברט פה נמצא לידי והוא שואל למה אם הוא לא יגיש את הספר, נו... אתה יודע."
טום, הקשיב לטלפון בשקיקה, למספר דקות וסגר את הטלפון.
"לא משנה," אמר טום לאלברט.
אלברט הרים את עיניו (הפעם הוא באמת היה מופתע) ואמר: "מה זאת אומרת שזה לא משנה?"
"לא משנה, תחשוב על כל סיבה בעולם."
"אבל חשובה לי מה הסיבה."
"תראה..." טום הסתכל בעיניו. "טיריון", הוא הגניב מבט מאשים לטיריון והמשיך לומר: "הזהיר אותך מה הולך לקרות. הסיבה באמת יכולה לשנות?"
"ברור," ענה אלברט. "אם ההגשה הזה עלולה להרוג אנשים נוספים, אז אני אאלץ לוותר על כך."
טום הלך לסלון והביא לשניהם שני כיסאות. הוא סימן לו להתיישב, ואז אלברט התיישב וכך גם טום.
"ומה איתי?" שאל טיריון.
"אתה לא רואה שאני מנסה לעשות כאן משהו?!" טום השיב לטיריון בכעס. "די כבר להרוס הכול!"
"בסדר, סליחה." ענה טיריון בקול מבויש.
טום הביט בעיניו של אלברט והניח את ידו על כתפו. אלברט רצה להגיד לטום שיעיף את היד שלו, אבל המגע היה נעים והמחווה של טום גרמה לו להרגיש נינוח יותר.
"אז תקשיב," אמר לו טום בקול שליו. "הסיפור שלך לא הולך להרוג אף אחד. אל תתבייש בו כל כך."
"זה לא זה", אמר אלברט. "פשוט זה נראה מוזר ששני פושעים בריאים בנפשם שכמותכם ידרשו ממני דבר שזה, אם אין השלכות גרועות." אלברט התבונן בשניהם והמשיך לומר "למרות שאתם לא בדיוק נראים שפויים."
ידיו של טיריון נסגרו. טום החל להשיב משהו לאלברט, אבל טיריון התפרץ.
"באמת? ואתה אתה..." אלברט וטום חיכו לטיריון שיסיים את המשפט. "ואתה מכוער."
למעשה, אלברט לא היה מכוער. אמו נהגה אפילו נהגה לומר לו פעם שהוא יפהפה. הרוב היו רואים את המראה שלו כממוצע, אבל בוודאות שלא כמכוער.
"טיריון עוד פעם אחת ו..." טום אמר לטיריון והוסיף בייאוש "פשוט תפסיק." לאחר מכן, הוא החל להגיד לאלברט את הדבר שהוא רצה לומר לפני: "תקשיב, אני מבין שאתה מאוד... מבולבל, אבל להשתמש במצב נפשי כעלבון זה לא מתאים. אנשים בעלי בעיות נפשיות הם אנשים רגילים לגמרי ושימוש בעלבונות כאלה רק מוסיף ליחס שלילי מהסביבה ולהסתגרות שלהם."
אלברט הסכים עם דבריו של טום, "אני ממש מתנצל" אמר והוסיף, "ואני לא אעשה זאת שוב."
"יופי," אמר טום בטון שבע רצון. "אז אני מבין שאתה הולך להגיש את הסיפור?"
אלברט השתתק לרגע, הוא הרהר שניה על האפשרות לברוח ולהתחמק מההגשה, אבל הבין שבשביל דבר כזה הסיכון פשוט לא שווה. "אוקיי, אני אשלח את הסיפור המטופש." אמר.
טום הניח בשנית את ידו על אלברט ואמר "אתה זוכר על מה התחלנו לדבר?"
"אבל זה סיפור ממש גרוע!" השיב אלברט. "תקרא אותו בעצמך."
טום לא ידע לקרוא. הוא נהג לתרץ את זה בכך שאמו מתה בלידתו והוא נשאר מוזנח בבית יתומים. למען האמת, היתה לו משפחה די ממוצעת וגם אם לא, גם ילדים בבית יתומים הולכים לבתי ספר כמו כולם ולומדים לקרוא כמו כולם. למרבה המזל, טום הצליח למצוא דרך יצירתית להתחמק מלפתוח את העניין.
"אלברט." טום אמר לאלברט בטון אבהי.
"בסדר," אמר אלברט, "אז אני אגיש את זה."
"ואני בטוח שהכול יהיה בסדר." אמר טום באותו טון אבהי.
אלברט הגיש ודווקא היו דברים שלא היו בסדר, אבל לא הזדמן לו לפגוש את טום פעם נוספת ולחנוק אותו.
אדם אחר בכמה רבדים
New member
הערת המחבר
הקטע הוא הסיפור "מים שהם להם סוף" של דוד ישעיהו זילברבוש
באדיבות "פרוייקט בן יהודה": http://benyehuda.org/silberbusch/mayim.html
הקטע הוא הסיפור "מים שהם להם סוף" של דוד ישעיהו זילברבוש
באדיבות "פרוייקט בן יהודה": http://benyehuda.org/silberbusch/mayim.html
אדם אחר בכמה רבדים
New member
אדם אחר בכמה רבדים
New member
למען הילדים
טוב, זה היה ניסיון מעניין. אני אמורה ללמוד עכשיו. תראו מה אתם עושים לי.
-----------
טליה הרימה את ידיה מהמקלדת ונופפה אותן באוויר ביאוש מלודרמטי, למרות שהרושם נהרס במקצת עקב נסיונותיה החוזרים ונשנים לנער את הקשיון שאחז באצבעותיה.
"זהו זה. אני גמרתי. אין יותר נאנו. אני וויתרתי אתם שומעים?! ויתרתי! נמאס לי מכם!" היא צעקה על החדר הריק, או אולי על מסך המחשב. לא היה לה אכפת שהשכנים יחשבו שהיא משוגעת. הספינה הזאת כבר הפליגה מזמן, עוד כשגברת פיש ראתה אותה יום אחד יוצאת לאייקון לבושה כמו אלפית. לא היה לה אכפת מה השכנים חושבים וחוץ מזה, היו לה דברים חשובים יותר לחשוב עליהם כרגע. כמו הסיפור שלה למשל. יצירת המופת שלה. זה היה אמור להיות סיפור מושלם. גיבור מעונה, כזה שכל הבנות רוצות לתקן וכולם אוהבים לאהוב, קונפליקט מורט עצבים, קצת אהבה, בדיוק במידה הנכונה ותיבול נכון של אובדן. היה אומר להיות בו שיא מותח וסוף פתוח, כמובן, כי תמיד יש מקום לסיפור המשך.
אבל.
אבל, חלומות לחוד ומציאות לחוד. לכל סמסטר יש עונת מבחנים ולכל סופר יש שדון קטן ששונא אותו באופן אישי והוא שליחו של היקום ששונא אותו באופן כללי. השדון אחראי באופן בלעדי לייצר אירועים שיקפדו באיבו כל ניסיון להתמיד בכתיבה. היא מצאה את עצמה כותבת באישון לילה במקום לישון, כותבת בצהרים במקום ללמוד, עורכת במקום להתכונן למועדי ב'.... ועורכת. ועורכת. ועורכת שוב. תמיד בחלקים, תמיד ללא מספיק זמן לקרוא הכל ביחד. ועכשיו, יום לפני תאריך ההגשה- הקצוות לא מתחברים. סצינות קופצות בין זמנים ומקומות, קו העלילה הוא יותר זיג זג והדמויות עוברות מוטציות במקום להתפתח. טליה הורידה את ידיה אל השולחן בחבטה והשעינה עליהן את ראשה, האכזבה התערבלה בבטנה וגרמה לה לרצות להקיא. עוד פרוייקט כושל.
"בשום פנים ואופן." אמר קול מאחוריה. היא קפצה בבהלה והסתובבה, בחילת האכזבה מתחלפת כהרף עין בבחילה שנובעת מעודף אדרנלין בעודה מניפה את הדבר הקרוב ביותר אליה- בקבוק הקולה הנצחי שעמד תמיד על השולחן לידה. היא גרה בדירה ללא שותפים והדלת נעולה, אז מה לעזאזל-?
וזה היה השלב שבו קו המחשבה שלה הפסיק לתפקד לכמה רגעים בעודה מנסה לעכל את מה שעיניה ראו.
הוא עמד שם וסגר את הדלת אחריו, בדיוק כמו שהיא צבעה אותו בדמיונה, כמו שכתבה אותו ביד אוהבת ונדיבה בתיאורים, הגיבור שלה. המגפיים הבלויות, רעמת השיער, הצלקות... הכל. היא ניסתה לצרוח, אבל לא היה לה מספיק אוויר בשביל זה. במקום זה היא השמיעה קולות קטנים וחנוקים וניסתה להיזכר אם אי פעם קראה משהו על איך מפסיקים הזיות, כי זהו. היא ירדה מהפסים. זה היה ברור.
"אתה- אתה- אתה-" היא חצי גמגמה וחצי נחנקה. היד שאחזה בבקבוק רעדה באופן מסוכן. היא רצתה לזרוק את הבקבוק עליו אבל המחשבה שסביר שהבקבוק יעבור דרכו ביעתה אותה.
"חי, אמיתי, מה שתגידי. כן, זה לא מה שחשוב עכשיו! איך את יכולה לעשות לנו את זה!" הוא אמר בחוסר סבלנות ותקע בה מבט מאשים.
"אבל- אבל איך- זהו, אני השתגעתי נכון? אני-"
"אוך נו באמת! אין לי זמן לזה עכשיו! את כותבת על שערים בין מימדיים שנפתחים בין יקומים ומעולם לא עלה בדעתך שאחד ייפתח לכאן?!" הוא צעד קדימה והיא ניסתה לצעוד לאחור אבל נתקלה בשולחן. לפני שיכלה לחשוב על תכנית מילוט או להניף את הבקבוק הוא אחז בזרועותיה, והיא גילתה שהוא מוצק. מאוד מוצק. למעשה, הוא אחז בה קצת חזק מדי. "את לא מקשיבה! הי!" הוא ניער אותה ולפתע התחוור לה שהוא גבוה וגדול ממנה, בהחלט חזק ממנה ודי כועס. היא הביטה בו בעיניים פעורות בסוג חדש של בהלה. "את לא יכולה לעשות לנו את זה!"
"לעשות מה?" היא צייצה.
"לוותר! אחרי כל מה שעברנו! את לא יכולה להפסיק עכשיו!" הוא נשמע כמעט נואש. היא הביטה בו בחוסר הבנה.
"להפסיק? א-אה, הסיפור?" היא גמגמה.
"כן! כן הסיפור!" הוא נהם עליה.
"אבל- אבל הוא גרוע! אתה- אתה מכל האנשים חייב לדעת שהוא גרוע. הוא לא הגיוני בכמה וכמה מקומות, דברים קורים בלי סיבה טובה... ואין לי מספיק זמן! זה קרב אבוד! " היא פלטה אנחת יאוש.
"שלא תעיזי להגיד את זה!" הוא ניער אותה שוב עד ששיניה נקשו. "את- אין לך מושג! אחרי הגהינום שהעברת אותי בו, אחרי כל הדרך שעשיתי, אחרי כל הכאב שסבלתי, את מחליטה לוותר! לעזאזל, את יודעת כמה נורא זה להיפצע מחרב? את יודעת כמה מכת שוט כואבת? ברור שלא, אחרת לא היית כותבת כל כך הרבה מהן! יש לך מושג כמה נורא לגדול כמו שהכרחת אותי לגדול? וכל פעם שאת עורכת את מה שכתבת, אני זה שצריך לחזור לנקודה ההיא בזמן ולחוות אותה שוב! יש לך חיבה סדיסטית לעריכה של סצינות אכזריות, את יודעת את זה?" המבט שהפנה אליה היה קר כמו החורף על הירח.
"אני- הן- הן צריכות להיות אמינות! אני חייבת לערוך אותן-" היא השתתקה כל כך מהר שכמעט נשכה את הלשון כשהוא קירב את פניו לשלה. היה לו אפילו את אותו ריח שתיארה כל כך הרבה פעמים. היא מעולם לא חשבה של כך שהדמויות שלה חוות את פרצי העריכה שלה. היא מעולם לא חשבה עליהן כיצרים חיים- טוב, היא כן, אבל לא- חיים חיים. עצם המחשבה גרמה לכאב עמום לפעום בראשה, מבשר על בואה הקרב של מיגרנה.
"ואם יש משהו שגרם לי להישאר שפוי הוא המחשבה שיש סיבה לכל זה, שהסבל שלי ושל אחרים משרת מטרה חשובה כלשהי. ואז השער נפתח לכאן וגיליתי אותך, שכותבת ומכוונת את האירועים וזו הייתה אכזבה, אני חייב להגיד לך. אבל קטנה ככל שתהיה, יש לך מטרה בכל זה. יש מטרה לכל מה שעברתי ואני לא מתכוון לתת לך להרוס אותה. אז את תגישי את הסיפור," הוא היה קרוב מדי, קרוב מדי והיה משהו בעיניים שלו שהבטיח לה שהוא רציני עד מוות. "את תגישי אותו גם אם הוא יהיה הפארודיה של התחרות. גם אם הוא יבטיח שלא תכתבי שוב שום דבר לעולם, את תגישי אותו. את רוצה לדעת איך הרגשתי כשלורד ארגות' החליט שאני מעניין מספיק להיות שפן ניסויים? אני יכול לסדר את זה." היא הרגישה איך הדם אוזל לאט לאט מפניה.
"לא כתבתי אותך להיות אכזרי," היא לחשה.
"לא" הוא השיב, המתח נמוג מפניו ומשאיר אחריו הבעה רצינית ומהולה בעצב "אבל כתבת אותי כך שאגן על מה שיקר לי."
היא תגיש את הסיפור. היא ידעה זאת ברגע ההוא. היא תגיש את הסיפור הפגום, הלוקה בחסר. היא תגיש אותו למען אלה שאותם היא כותבת, שסובלים בגללה, בשקט ומתים לפקודתה.
למען ילדיה של דיו ונייר.
טוב, זה היה ניסיון מעניין. אני אמורה ללמוד עכשיו. תראו מה אתם עושים לי.
-----------
טליה הרימה את ידיה מהמקלדת ונופפה אותן באוויר ביאוש מלודרמטי, למרות שהרושם נהרס במקצת עקב נסיונותיה החוזרים ונשנים לנער את הקשיון שאחז באצבעותיה.
"זהו זה. אני גמרתי. אין יותר נאנו. אני וויתרתי אתם שומעים?! ויתרתי! נמאס לי מכם!" היא צעקה על החדר הריק, או אולי על מסך המחשב. לא היה לה אכפת שהשכנים יחשבו שהיא משוגעת. הספינה הזאת כבר הפליגה מזמן, עוד כשגברת פיש ראתה אותה יום אחד יוצאת לאייקון לבושה כמו אלפית. לא היה לה אכפת מה השכנים חושבים וחוץ מזה, היו לה דברים חשובים יותר לחשוב עליהם כרגע. כמו הסיפור שלה למשל. יצירת המופת שלה. זה היה אמור להיות סיפור מושלם. גיבור מעונה, כזה שכל הבנות רוצות לתקן וכולם אוהבים לאהוב, קונפליקט מורט עצבים, קצת אהבה, בדיוק במידה הנכונה ותיבול נכון של אובדן. היה אומר להיות בו שיא מותח וסוף פתוח, כמובן, כי תמיד יש מקום לסיפור המשך.
אבל.
אבל, חלומות לחוד ומציאות לחוד. לכל סמסטר יש עונת מבחנים ולכל סופר יש שדון קטן ששונא אותו באופן אישי והוא שליחו של היקום ששונא אותו באופן כללי. השדון אחראי באופן בלעדי לייצר אירועים שיקפדו באיבו כל ניסיון להתמיד בכתיבה. היא מצאה את עצמה כותבת באישון לילה במקום לישון, כותבת בצהרים במקום ללמוד, עורכת במקום להתכונן למועדי ב'.... ועורכת. ועורכת. ועורכת שוב. תמיד בחלקים, תמיד ללא מספיק זמן לקרוא הכל ביחד. ועכשיו, יום לפני תאריך ההגשה- הקצוות לא מתחברים. סצינות קופצות בין זמנים ומקומות, קו העלילה הוא יותר זיג זג והדמויות עוברות מוטציות במקום להתפתח. טליה הורידה את ידיה אל השולחן בחבטה והשעינה עליהן את ראשה, האכזבה התערבלה בבטנה וגרמה לה לרצות להקיא. עוד פרוייקט כושל.
"בשום פנים ואופן." אמר קול מאחוריה. היא קפצה בבהלה והסתובבה, בחילת האכזבה מתחלפת כהרף עין בבחילה שנובעת מעודף אדרנלין בעודה מניפה את הדבר הקרוב ביותר אליה- בקבוק הקולה הנצחי שעמד תמיד על השולחן לידה. היא גרה בדירה ללא שותפים והדלת נעולה, אז מה לעזאזל-?
וזה היה השלב שבו קו המחשבה שלה הפסיק לתפקד לכמה רגעים בעודה מנסה לעכל את מה שעיניה ראו.
הוא עמד שם וסגר את הדלת אחריו, בדיוק כמו שהיא צבעה אותו בדמיונה, כמו שכתבה אותו ביד אוהבת ונדיבה בתיאורים, הגיבור שלה. המגפיים הבלויות, רעמת השיער, הצלקות... הכל. היא ניסתה לצרוח, אבל לא היה לה מספיק אוויר בשביל זה. במקום זה היא השמיעה קולות קטנים וחנוקים וניסתה להיזכר אם אי פעם קראה משהו על איך מפסיקים הזיות, כי זהו. היא ירדה מהפסים. זה היה ברור.
"אתה- אתה- אתה-" היא חצי גמגמה וחצי נחנקה. היד שאחזה בבקבוק רעדה באופן מסוכן. היא רצתה לזרוק את הבקבוק עליו אבל המחשבה שסביר שהבקבוק יעבור דרכו ביעתה אותה.
"חי, אמיתי, מה שתגידי. כן, זה לא מה שחשוב עכשיו! איך את יכולה לעשות לנו את זה!" הוא אמר בחוסר סבלנות ותקע בה מבט מאשים.
"אבל- אבל איך- זהו, אני השתגעתי נכון? אני-"
"אוך נו באמת! אין לי זמן לזה עכשיו! את כותבת על שערים בין מימדיים שנפתחים בין יקומים ומעולם לא עלה בדעתך שאחד ייפתח לכאן?!" הוא צעד קדימה והיא ניסתה לצעוד לאחור אבל נתקלה בשולחן. לפני שיכלה לחשוב על תכנית מילוט או להניף את הבקבוק הוא אחז בזרועותיה, והיא גילתה שהוא מוצק. מאוד מוצק. למעשה, הוא אחז בה קצת חזק מדי. "את לא מקשיבה! הי!" הוא ניער אותה ולפתע התחוור לה שהוא גבוה וגדול ממנה, בהחלט חזק ממנה ודי כועס. היא הביטה בו בעיניים פעורות בסוג חדש של בהלה. "את לא יכולה לעשות לנו את זה!"
"לעשות מה?" היא צייצה.
"לוותר! אחרי כל מה שעברנו! את לא יכולה להפסיק עכשיו!" הוא נשמע כמעט נואש. היא הביטה בו בחוסר הבנה.
"להפסיק? א-אה, הסיפור?" היא גמגמה.
"כן! כן הסיפור!" הוא נהם עליה.
"אבל- אבל הוא גרוע! אתה- אתה מכל האנשים חייב לדעת שהוא גרוע. הוא לא הגיוני בכמה וכמה מקומות, דברים קורים בלי סיבה טובה... ואין לי מספיק זמן! זה קרב אבוד! " היא פלטה אנחת יאוש.
"שלא תעיזי להגיד את זה!" הוא ניער אותה שוב עד ששיניה נקשו. "את- אין לך מושג! אחרי הגהינום שהעברת אותי בו, אחרי כל הדרך שעשיתי, אחרי כל הכאב שסבלתי, את מחליטה לוותר! לעזאזל, את יודעת כמה נורא זה להיפצע מחרב? את יודעת כמה מכת שוט כואבת? ברור שלא, אחרת לא היית כותבת כל כך הרבה מהן! יש לך מושג כמה נורא לגדול כמו שהכרחת אותי לגדול? וכל פעם שאת עורכת את מה שכתבת, אני זה שצריך לחזור לנקודה ההיא בזמן ולחוות אותה שוב! יש לך חיבה סדיסטית לעריכה של סצינות אכזריות, את יודעת את זה?" המבט שהפנה אליה היה קר כמו החורף על הירח.
"אני- הן- הן צריכות להיות אמינות! אני חייבת לערוך אותן-" היא השתתקה כל כך מהר שכמעט נשכה את הלשון כשהוא קירב את פניו לשלה. היה לו אפילו את אותו ריח שתיארה כל כך הרבה פעמים. היא מעולם לא חשבה של כך שהדמויות שלה חוות את פרצי העריכה שלה. היא מעולם לא חשבה עליהן כיצרים חיים- טוב, היא כן, אבל לא- חיים חיים. עצם המחשבה גרמה לכאב עמום לפעום בראשה, מבשר על בואה הקרב של מיגרנה.
"ואם יש משהו שגרם לי להישאר שפוי הוא המחשבה שיש סיבה לכל זה, שהסבל שלי ושל אחרים משרת מטרה חשובה כלשהי. ואז השער נפתח לכאן וגיליתי אותך, שכותבת ומכוונת את האירועים וזו הייתה אכזבה, אני חייב להגיד לך. אבל קטנה ככל שתהיה, יש לך מטרה בכל זה. יש מטרה לכל מה שעברתי ואני לא מתכוון לתת לך להרוס אותה. אז את תגישי את הסיפור," הוא היה קרוב מדי, קרוב מדי והיה משהו בעיניים שלו שהבטיח לה שהוא רציני עד מוות. "את תגישי אותו גם אם הוא יהיה הפארודיה של התחרות. גם אם הוא יבטיח שלא תכתבי שוב שום דבר לעולם, את תגישי אותו. את רוצה לדעת איך הרגשתי כשלורד ארגות' החליט שאני מעניין מספיק להיות שפן ניסויים? אני יכול לסדר את זה." היא הרגישה איך הדם אוזל לאט לאט מפניה.
"לא כתבתי אותך להיות אכזרי," היא לחשה.
"לא" הוא השיב, המתח נמוג מפניו ומשאיר אחריו הבעה רצינית ומהולה בעצב "אבל כתבת אותי כך שאגן על מה שיקר לי."
היא תגיש את הסיפור. היא ידעה זאת ברגע ההוא. היא תגיש את הסיפור הפגום, הלוקה בחסר. היא תגיש אותו למען אלה שאותם היא כותבת, שסובלים בגללה, בשקט ומתים לפקודתה.
למען ילדיה של דיו ונייר.
אדם אחר בכמה רבדים
New member
אהבתי
מרשים שיצקת מהרעיון סיפור רציני.
מרשים שיצקת מהרעיון סיפור רציני.
אדם אחר בכמה רבדים
New member
בסך הכל צריך לעשות מה שמרגיש נכון
העיקר שהתוצאה תצא משביעת רצון.
העיקר שהתוצאה תצא משביעת רצון.
חתול השיממון
New member
זה מאוחר מדי בשביל זה זה ממש זה!
זה = אנגלוז מטורף שחבל"ז.
"מאוחר מדי בשביל זה", זה חצי עברית.
"מאוחר מדי", עברית ברובו (אנשים עבריים מארץ העבריים מדברים ככה, מספיק טוב בשבילי)
אבל "זה מאוחר מדי בשביל זה?" הזה הראשון הוא כל-כך it's שעוד שניה הוא קם ושר את ההמנון האמריקאי.
אבל באמת קשה להימנע מאנגלוזים. במיוחד כי אנחנו, האנשים האמיתיים, נוטים לא רק להשתמש באנגלוזים אלא ממש לעשות alt+shift באמצע משפט, להכניס ביטוי לועזי נטו, לעשות alt+shift בחזרה ולהמשיך כאילו כלום לא קרה. ואז אנחנו מנסים לכתוב דמויות אמינות מצד אחד, שמדברות כמו אנשים אמיתיים. מצד שני האנשים האמיתיים מדברים כאילו יצרו אותם מגוש פלסטלינה אמריקאית וגוש פלסטלינה ישראלית שעורבבו יחד לגוש אחד עד לבלי היכר. אז מה נעשה, מה?
בספר "אדום כדם" הסופרת פשוט ויתרה ונתנה לדמויות לדבר כרצונן. ז"א, למרות שהדמויות פיניות, הן מכניסות לפעמים ביטויים כמו "case closed" או "in your face", וזה דוקא די הגיוני, כי, טוב, ככה אנשים אמיתיים באמת מדברים.
(הודעה זאת היתה חסרת פואנטה לחלוטין. אל תנסו לקרוא שוב ולחפש אותה - אין פואנטה. סתם אוסף תהיות על החיים).
זה = אנגלוז מטורף שחבל"ז.
"מאוחר מדי בשביל זה", זה חצי עברית.
"מאוחר מדי", עברית ברובו (אנשים עבריים מארץ העבריים מדברים ככה, מספיק טוב בשבילי)
אבל "זה מאוחר מדי בשביל זה?" הזה הראשון הוא כל-כך it's שעוד שניה הוא קם ושר את ההמנון האמריקאי.
אבל באמת קשה להימנע מאנגלוזים. במיוחד כי אנחנו, האנשים האמיתיים, נוטים לא רק להשתמש באנגלוזים אלא ממש לעשות alt+shift באמצע משפט, להכניס ביטוי לועזי נטו, לעשות alt+shift בחזרה ולהמשיך כאילו כלום לא קרה. ואז אנחנו מנסים לכתוב דמויות אמינות מצד אחד, שמדברות כמו אנשים אמיתיים. מצד שני האנשים האמיתיים מדברים כאילו יצרו אותם מגוש פלסטלינה אמריקאית וגוש פלסטלינה ישראלית שעורבבו יחד לגוש אחד עד לבלי היכר. אז מה נעשה, מה?
בספר "אדום כדם" הסופרת פשוט ויתרה ונתנה לדמויות לדבר כרצונן. ז"א, למרות שהדמויות פיניות, הן מכניסות לפעמים ביטויים כמו "case closed" או "in your face", וזה דוקא די הגיוני, כי, טוב, ככה אנשים אמיתיים באמת מדברים.
(הודעה זאת היתה חסרת פואנטה לחלוטין. אל תנסו לקרוא שוב ולחפש אותה - אין פואנטה. סתם אוסף תהיות על החיים).
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.