דיון

norwegian wood1

New member
האיזון.

בן \ בת זוג , וגם חברים שעוטפים. יש למצוא את האיזון. זו לא סיטואציה של שחור או לבן, האם עדיף את זה או את זה, ובמה יותר חשוב להשקיע.
זה עניין של איזון.
בערך כמו כל דבר בחיים.
 

Any991

New member
דיון

בהמשך לפוסט הקודם
החיפוש של החברה אחר אהדה, קבלה ואהבה.
האם אהבה דרך בני/בנות זוג היא הדרך היחידה שבה השכיל האדם לחפש את הרצון שלו להיות אהוב בחברה?
לקבל את המחווה הזאת שאוהבים אותו?
למה הדרך החזקה ביותר מבנחתינו היא אהבה בזוג?
 

Any991

New member
זה באמת עניין של איזון


מתפתח לו דיון על זה בדיוק עכשיו
 

Maldini Girl

New member
ואו, אני הכי לא מסכימה עם זה

אחת התקופות החזקות שהיו לי בחיים היה בצבא, הייתי 3 שנים (ואו אני קולטת כמה זה הרבה) בלי חבר, אבל מוקפת במלא חברים. ותמיד הייתה לי הרגשה שכולם מתים עליי, ושמאד מעריכים אותי. היו לי חברים שונים, בנים, בנות, דומים לי יותר ופחות, ותמיד מצאתי עם מי להיות.

מה שכן- ובזה אני מתחברת להודעתך.
אם נגיד רבתי/ הסתכסכתי עם אחד/ת מאותם חברים/ות ומצאתי את עצמי עצובה ומתוסכלת, התחשק לי את המישהו הזה שאני אוכל לבוא ולבכות לו, מישהו שיאהב אותי בלי תנאים וכמו שאני בדיוק. מישהו שיהיה אפשר לקבל ממנו את החיבוק התומך האמיתי, ושבלי מילים יוכל לעודד אותי.
וזה, היום, אני מצליחה לקבל מחבר שלי.

אני חושבת שחברים זה הרבה יותר חשוב מבן/ת זוג. ואני אומרת את זה אחרי ניסיון של 3 שנים בזוגיות שבה התרחקתי מכל החברים שלי והייתי רק עם החבר, ולעומת זאת, 3 שנים ללא זוגיות שבהן הייתי רק עם חברים.

בשורה התחתונה, אהבה בין חברים ובין בני זוג זו אהבה שונה.
ואני חושבת שהבעיה היא בתפישה שלנו. אנחנו תופשים אהבה של חברים כדבר שתמיד יהיה לנו וישתנה לפי המצב והסיטואציה, חברויות באות טבעי בעבודה, בבי"הס, בצבא וכולי. לעומת זאת בני זוג אנחנו צריכים ממש להתאמץ ולמצוא.
אם נבין שחברויות הן ממש לא מובן מאליו, וכמה אומללים אנשים שאין להם חברויות כאלה- אז נבין את הכוח של החברים ולא של בני הזוג.
 

Any991

New member
אני

לא חושב שיש כאן בהכרח עדיפות של חברות "רגילה" אל מול זוגיות, אבל זה נכון שכנראה ביטאתי כאן בעצמי תפישה נפוצה מחשבתית.
ואני דווקא חושב שיש כאן משהו נכון לגבי המשפט האחרון שאמרת בנוגע לסיטואציה-חברים באים אלינו מהמסגרות שבהן אנו נמצאים בעוד זוגיות גם איכולה אך דורשת קצת יותר מאמץ לפעמים
 
אנחנו רוצים זוגיות

לדעתי בעיקר ממניעים ביולוגים. הרבה פעמים אנחנו לא יודעים להבדיל בין משיכה מאוד גדולה לבן הזוג או אחד פוטנציאלי לבין אהבת נפש אמיתית. הביולוגיה מאוד עוזרת לנו בהקשרות לבן אדם מבחינה רומנטית ומינית, מה שלא קורה כל כך בחברות אפלטונית. זה בעצם מה שעושה את ההבדל, לדעתי. מבחינה פונקציונלית נפשית, חברויות יכולות להיות איכותיות לא פחות, אולי אפילו יותר מזוגיות. כי בעוד לבן זוג יש לנו מחוייבות עצומה ולקשר יש אינטנסיביות שלא כל כך ניתן למתן אותה, מערכות יחסים ידידותיות מאפשרות מרחב משחק נפשי חופשי יותר ועל פי צורך. למה אנחנו בכל זאת תולים הכל בזוגיות? אני חושבת שלמדיה יש חלק גדול מאוד בהחדרת הרעיון של האהבה הרומנטית כאידאל היחסים האנושיים וזה די דחק הצידה את כל שאר מערכות היחסים, שבעיני הן משמעותית לא פחות להתפתחות הנפשית התקינה שלנו וליציבות הנפשית בבגרות. בתפיסה שלי, בן זוג זו רק עוד מערכת יחסים. לא טובה יותר בהכרח וגם לא חשובה יותר בהכרח. יש לה את התפקידים שלה שהיא משרתת בעבורנו, ובדרך כלל היא עולה על שרטון מתוך הציפיה שהיא תהווה תחליף לתפקידים חברתיים ונפשיים שאחרים אמורים ועשויים למלא בעבורנו באופן הרבה יותר טוב.
 

Any991

New member
אז

יכול להיות שבאמת יש כאן החדרה תרבותית של מה נתפס אידיאל.
אבל האם לא קשה להשתחרר מהאידיאל הזה? לשים על המאזניים קשר זוגי חברי וקשר ידידותי חברי?
 
למעלה