אוי. לפני שלושה חודשים הייתי באותו
מצב בדיוק, וגם אמא שלי התקשרה, אבל לא שלוש פעמים ביום, אלא בערך ארבעים פעמים ביום, כל חמש דקות, והוציאה אותי מדעתי, לגמרי-לגמרי. אפילו כשהייתי כבר ליד פתח חדרה היא המשיכה להתקשר (היא לא יודעת להתקשר לבד - המטפלת מתקשרת בשבילה, אבל היא מאלצת אותה, למרות שהפיליפינית לא רצתה להתקשר כל כך הרבה וניסתה לשככנע אותה שלא צריך ושאני לא יכולה כל הזמן רק לדבר בטלפון, אבל אמרתי לה שאין טעם, שתיתן לה לעשות מה שהיא רוצה) וכלום לא עזר. בשלב מסוים דיברתי איתה באופן קצת נחרץ ותקיף, והסברתי לה, כמו משסבירים לילד קטן ועקשן, שאני לא יכולה לתפקד ככה, ושאם היא תתקשר כל כך הרבה לא זו בלבד שהיא לא תרוויח מזה כלום, אלא שאני גם לא אצליח לעשות את מה שאני צריכה, ולכן גם לא אוכל לבוא אליה כמו שאני באה בד"כ, ואז היא תצטרך באמת לעבור לסיעודית להפתעתי זה עזר. לגבי להחזיר אותה באמת לסיעודית - אני אפילו לא מעלה את זה על דעתי, מפני שהיא פשוט תהיה שם כל כך אומללה, שאת זה אני מקווה לא לעשות אלא אם כן כבר לא תהיה שום אפשרות אחרת. כל עוד היא מבינה קצת מה הולך מסביב אין סיכוי שאתן להעביר אותה לסיעודית.
