../images/Emo220.gif לכל דיסק יש שם [2]
והפעם: Red Hot Chili Peppers - Californication
1999 אני ממשיך בקו של אלבומים שליוו אותי בגיל ההתבגרות, והפעם עם הלהקה שבמשך תקופה ארוכה היתה מבחינתי ה-להקה - רד הוט צ'ילי פפרז. אם צריך לבחור בדיסק אחד של הפפרז מתוך האוסף שלי (ויש לי נכון להיום 12 דיסקים מקוריים שלהם), אין ספק שהבחירה צריכה להיות ב"קליפורניקיישן". "קליפורניקיישן" היה האלבום הראשון שלהם שקניתי, אחרי שיצאו ממנו משהו כמו שני סינגלים (בסופו של דבר יצאו חמישה). הייתי אז בכיתה ו' וזה היה למעשה אלבום הרוק הראשון שקניתי ונחשפתי אליו במלואו. ההתמכרות היתה מיידית אך לא קצרה בכלל - הפפרז נכנסו לחיים שלי כדי להישאר. נשארתי מעריץ (גם אם אני לא אוהב את המילה הזו) נאמן שלהם לאורך כמה שנים טובות, קניתי את כל הדיסקוגרפיה שלהם והם ליוו אותי בהרבה תקופות. האלבום הזה פתח לי דלת לשני עולמות - אחד ספציפי יותר (גם אם רחב מאוד), והוא העולם של רד הוט צ'ילי פפרז - שכולל הרבה תקופות שנות, המון תהפוכות מוזיקליות ואישיות שעברו על הלהקה, ביוגרפיה מסועפת ומסעירה ובעיקר הרבה מוזיקה - טובה יותר ופחות. העולם השני הוא הרבה יותר רחב - והוא עולם הרוק. תודות לפפרז גיליתי ז'אנר שלם, רחב, מסועף ואינסופי של מוזיקה מעולה ושונה ממה ששמעתי עד אז. החל מכיתה ו' ועד היום, נראה שרוק הוא הז'אנר העיקרי באוסף שלי, גם אם באופן כללי הטעם המוזיקלי שלי הוא רחב ומגוון. מרד הוט צ'ילי פפרז המשכתי ליהודים, נירוונה, אירוסמית', ללהקות טינאייג'רים משובחות פחות כמו לימפ ביזקיט, בלינק 182 ולינקין פארק (אני לא שומע אף אחת מהשלוש האלה כיום), לאגדות רוק (בין היתר - ג'ימי הנדריקס, ג'ניס ג'ופלין, הדורס, האנימלז...), ללהקות רוק אלטרנטיבי ואינדי ועוד. גם אם נעזוב לרגע את העובדה שהאלבום הזה גרם לי לגלות להקה אדירה וז'אנר שלם (ובעקבותיו עוד ז'אנרים), האלבום הזה בפני עצמו היה משמעותי במיוחד בחיים שלי, במיוחד בתקופה של גיל ההתבגרות אבל גם לאחר מכן. הוא ליווה אותי בכל כך הרבה רגעים - טובים ורעים כאחד, נחרש אצלי בכל מערכת סטריאו בבית ובאוטו, נחרש בכמה דיסקמנים (כן, דיסקמנים!) שונים שהיו לי לאורך השנים (הוא נסע איתי לכל חופשה, לכל נסיעה ולכל טיול שנתי בלי יוצא מן הכלל), נשרט לחלוטין (אבל הוא עדיין עובד, תרתי משמע, ניסיתי אותו ברכב לפני כמה ימים ומאוד נהניתי) ואפילו גרר חברים נוספים שלי לאהוב אותו ואת הלהקה. כולם ידעו שרד הוט זו הלהקה שלי וש"קליפורניקיישן" הוא האלבום שלי. אם אני מנסה לפצח את סוד ההצלחה שלו אצלי ומה שגרם לו להוות את הפסקול לגיל ההתבגרות שלי אני מגיע לשתי מסקנות עיקריות: 1. הוא פשוט אלבום אדיר. אנרגיות רוקיסטיות מטורפות שעובדות גם ברדיו - הפפרז הבינו, גם אם לא לראשונה, איך לתעל את האנרגיות החייתיות שלהם בצורה מסחרית ולהפוך ללהקה שגם נותנת בראש וגם "ידידותית למשתמש", או יותר נכון - למאזין הממוצע (רק חבל שכאן ההבנה הזו שלהם הגיע לשיא ומאז חלה ירידה ברמה). 2. מדובר באלבום שטומן בתוכו, כמו כל מתבגר שמכבד את עצמו, הרבה סערות ורגשות שונים: הוא גם כועס, גם מאוהב, גם משתולל וגם רגוע, גם שמח וגם עצוב. השירים עצמם - מבחינתי הם נצחיים. גם היום אני לא יכול לשמוע את שיר הפתיחה האדיר - Around The World - בלי לרצות להגביר את הווליום ולהשתגע (והסולואים של ג'ון - אלוהים ישמור אותו
), אני לא יכול לשמוע את Road Trippin' או את Porcelain הכל כך מיוחד בלי לחטוף צמרמורות קטנות של עונג ושל שמחה מהולה בעצב (או להפך), לא יכול לשמוע את Otherside - שבמשך תקופה הגדרתי בתור השיר הכי אהוב עלי שלהם - בלי להתרגש, לא יכול לשמוע את Get On Top בלי להתחרפן, את Purple Stain בלי לחייך וכו'. מדובר פשוט באוסף מוקפד ומושקע של שירים חזקים אחד אחד שמביאים את הרוק המסחרי (ששורשיו ממש לא מסחריים) לדרגות של שלמות. אנתוני קידיס (שירה), ג'ון פרושיאנטה (גיטרה), פלי (באס), צ'אד סמית' (תופים) וריק רובין (הפקה) - החמישייה הזו לא רק היוותה הרכב מנצח שהוציא כאן תחת ידיו מוצר מנצח. אני חושב שהיום, במבט (גם אם לא כל כך רחוק) לאחור, אני יכול להגיד שהיא שינתה לי את החיים.
והפעם: Red Hot Chili Peppers - Californication
