פיזיקאי השבוע!! ווהו!

../images/Emo27.gif פיזיקאי השבוע!! ווהו!

אז שבוע שעבר דילגנו לנו בעליצות לפיזיקה המודרנית עם אלברט איינשטיין (
).. אבל מה היה לפני כן? ובכן, יסוד בלתי מעורער של הפיזיקה הקלאסית הוא לא אחר מאשר אייזיק ניוטון, Sir אייזק ניוטון, בשבילכם
. אז מה יש לכם לספר עליו? הבמה שלכם! * מתנצל ששבוע שעבר לא הוספתי ממש על איינשטיין, היה שבוע עמוס ברמות. מקווה הפעם להצליח ולספר קצת מידיעותיי על ניוטון.
 

ravehor

New member
מה שאני שמעתי עליו

טוב אני לא יודע עליו הרבה (אבל בטח אחרי השרשור הזה אני אדע) הבנתי שהוא המציא את המכניקה הקלאסית שאנחנו מתבססים עליה... וכמובן, הוא פיתח גם את החשבון הדיפרנציאלי והאינטגרלי. ולאחר 350 שנה הוא השתתף בפרסומת למי תפוח ואפרסק
 
כן!!!

אבל טיורינג היא הכי מסכן, כי אז באנגליה להיות הומו היה להיות פושע. זה דיי מבאס אם אתה הומו.
 

ravehor

New member
לא מכיר דמבלדור?

ניהל את המכון לחקר זכרונות ולפני שנרצח הצליח להעביר זכרונות מהראש שלו אל נוזל מיוחד בקערה
 

AnarchistPhilosopher

Well-known member
זה החרטא של הסופרת של הארי פוטר כדי להכניס

עוד קצת עניין לסדרת הספרים המופרכים שלה.
 

Fingertip

New member
צב"ר../images/Emo70.gif

לקרוא לספרי הארי פוטר מופרך זה קצת... יומרני, לא? די ברור שאין באמת מכשפים, כישופים ושלל קסמים... אהד.
 

Fingertip

New member
זה בגלל שהוא היה מתפאר בהם...

כמדומני, הוא מצוטט בכך שטען כי "ההשג הגדול ביותר של חייו היה לשמור על בתוליו". אהד.
 
אז קצת על ניוטון מויקיפדיה-השנים הראשונות

אייזק ניוטון נולד ב-4 בינואר, 1642, באחוזת וולסתורפ שבכפר קטן במדינת לינקונשייר. ילדותו לא הייתה קלה. ניוטון נולד ב-3 חודשים לאחר שאביו, חקלאי אנאלפבית, נפטר. ניוטון, שנולד כפג, היה ילד זעיר: לימים מסרה אמו האנה ניוטון כי אייזק היה כה זעיר עד שאפשר היה להניחו בתוך סיר שנפחו ליטר אחד בלבד. כאשר ניוטון היה בן 3, אמו נישאה מחדש והחליטה ללכת להתגורר יחד עם בעלה החדש, ואייזק ננטש אצל סבתו. אייזק הצעיר שנא את אביו החורג ונטר לא מעט טינה לאמו על שנישאה לו, מה שניתן להבין בבירור מהערה ביומנו שרשם אייזק בהגיעו לגיל 19: איום על אמי ואבי סמית' לשרוף אותם ואת הבית יחד איתם. בשל חוכמתו של ניוטון ובשל אופיו המיוחד, לא חיבבו אותו נערים בני גילו. הוא אהב לספר כיצד ניצח בתחרות קפיצות לאחר שחישב את מהירות הרוח. בילדותו גילה ניוטון כישרון מופלא בבניית דגמים מכניים של טחנות רוח, שעוני מים ושמש וכדומה. חוקרים רבים מאמינים כי ייתכן כי ניוטון סבל מן הבעיה הידועה בשם תסמונת אספרגר, סוג של אוטיזם. בנוסף ייתכן גם שכמו במקרים של גאונים היסטוריים רבים אחרים, כי בעיה זו היא הסיבה לאינטלקט של ניוטון. לפי א.ט.בל ו-ה.איבס : ניוטון החל את את לימודיו בבתי הספר של הכפר ומאוחר יותר נשלח ל-"קינג'ס סקול", בית ספר ממשלתי בגרנתהם, ושם הוא הפך לתמיד מצטיין בבית הספר. בבית הספר קינג'ס, הוא התגורר יחד עם הרוקח המקומי, ויליאם קלרק, ובסופו של דבר נעשה מקורב מאוד לבתו החורגת של הרוקח, אן סטורר, לפני שהוא הלך לאוניברסיטת קיימברידג' בגיל 19. כאשר ניוטון החל להתעמק בלימודיו החדשים, הרומן ביניהם התקרר והגברת סטורר נישאה למישהו אחר. נאמר כי הוא שמר בסוד זיכרון חם של האהבה הזו, שכן לא היו לו "לבבות מתוקים" אחרים והוא מעולם לא נישא. מגיל 12 בערך עד גיל 17, ניוטון חונך בבית הספר קינג'ס שבגרנתהם. באוקטובר 1659, ניוטון עזב את לימודיו בבית הספר כדי לחזור לכפרו שלו, שם אמו, שהתאלמנה בפעם השנייה, התכוונה להפוך אותו לחוואי. ככל הנראה הוא היה, לפי דיווחיהם של בני זמנו שהכירו אותו, מאוד לא שלם עם העבודה החדשה הזו. נראה היה שרק הנרי סטוקס, מנהל בית הספר קינג'ס, הוא ששכנע את אמו לשלוח אותו בחזרה לבית הספר כך שיוכל להשלים את החינוך אותו הוא צריך לקבל, כאשר הוא היה בן 18. בשנת 1661 החל ללמוד בטריניטי קולג' של אוניברסיטת קיימברידג', ובה נתוודע ניוטון לפילוסופיה של אריסטו, ולרעיונותיהם של פילוסופים מודרניים יותר כגון דקארט, ושל אסטרונומים כגון גלילאו, קופרניקוס, וקפלר. בשנת 1665, זמן קצר לאחר שסיים את לימודיו, נסגרה אוניברסיטת קיימברידג' עקב מגפת הדבר של 1665-1666, ובמשך שנתיים שהה ניוטון בביתו. בשנתיים אלה הגה וגיבש ניוטון, כבמטה קסם, את כל הבסיס למדע המודרני: הוא גילה ופיתח את התורה המתמטית שלימים תקרא חשבון אינפיניטסימלי (או חשבון דיפרנציאלי ואינטגרלי), הוא גילה את כוח הכבידה, וכן ניסח את שלושת חוקי התנועה ואת חוק המשיכה האוניברסלי, המהווים את עקרונות היסוד של התנועה וההשפעה של כוחות על גופים ביקום. הוא הסביר לראשונה את תנועת כוכבי הלכת ואת תנועת כל העצמים ביקום, ובנה תאוריה פיזיקלית מאוחדת של העולם התת-ירחי והעל-ירחי שעולה בקנה אחד עם התאוריה הקופרניקנית. באמצעות התאוריה החדשה שלו הראה ניוטון כי שפע של תופעות שונות, וביניהם הגאות ושפל וחוקי קפלר, מבוססים על אותם עקרונות. הוא החל ליצור את התורה הפיזיקלית של הצבע המבוססת על הרעיון שניתן לחלק את הצבעים הנראים לעין בטבע לספקטרום (טווח רציף) של צבעים, ושאור לבן מורכב מכל צבעי הספקטרום, מאדום ועד לסגול.
 
השנים האמצעיות- ויקי!

רוב ההיסטוריונים המודרניים מאמינים כי ניוטון וגוטפריד וילהלם לייבניץ גילו ופיתחו את החשבון הדיפרנציאלי ואינטגרלי (חדו"א) באופן בלתי תלוי, באמצעות הסימונים המיוחדים שלהם. ניוטון ככל הנראה פיתח את השיטות שלו לפני לייבניץ, אבל לא פרסם כמעט כלום עד 1693, ולא סיפק הסבר מלא עד 1704. לייבניץ לעומת זאת, פרסם הסבר מלא של השיטות שלו כבר ב-1684. הסימון של ניוטון היה "סימון הנקודה של ניוטון" ואילו לייבניץ הסתמך על "סימון דיפרנציאלי", וסימון זה (של לייבניץ) אומץ יותר. גם הסימונים האחרים בחשבון האינפיניטסימלי אותם הגדירו שניהם היו מוצלחים יותר אצל לייבניץ . במהלך השנים הללו פרץ עימות בין ניוטון ללייבניץ על זכות הבכורה על המצאת החדו"א. כל אחד מן השניים טען שהוא זה שגילה את החדו"א והאחר העתיק ממנו, ומכיוון שהאנגלים תמכו בניוטון ואילו שאר המתמטיקאים תמכו בלייבניץ, נוצרה הפרדה בין הפעילות המתמטית באנגליה לזו של שאר אירופה. ההפרדה הזאת השפיעה לרעה על התפתחות המתמטיקה באירופה במשך מאה שלמה. חלפו למעלה מ-200 שנה עד שהאמת נתגלתה ברבים, וכיום ניתן הקרדיט על המצאת החדו"א גם לניוטון וגם ללייבניץ, והמשפט היסודי של החשבון הדיפרנציאלי והאינטגרלי נקרא גם משפט ניוטון-לייבניץ. ניוטון החל גם לפתח את חשבון הוווריאציות, תחום שניתן לו שמו זה רק במאה ה-18. אנקדוטה המעידה על מבריקותו של ניוטון מספרת כי כאשר הוצגה בפני ניוטון בעיית הברכיסטוכרון ובעיה נוספת במכתב מיוהן ברנולי, בעיות שלא נפתרו לנוכח נסיונותיהם המתמשכים של המתמטיקאים המובילים באירופה באותה תקופה, ניוטון פתרן כעבור שעות ספורות בלבד, באמצעות רעיונות שהיו מושרשים בחשבון הווריאציות אותו החל לפתח אחר כך. שבועות אחדים כעבור פרסום הפתרון בעילום שם על ידי ניוטון, הוכו המתמטיקאים באירופה בתדהמה, ויוהן ברנולי כתב כי רק אייזק ניוטון לבדו היה יכול להצליח במקום שבו כולם נכשלו - "אני יכול לזהות את האריה על פי טביעת כף רגלו", קבע. ניוטון היה הראשון שהציג את משפט הבינום המוכלל, המתאר את טור טיילור של הפונקציה גם כאשר אינו שלם. הוא גילה והציג את זהויות ניוטון, שיטת ניוטון-רפסון למציאה נומרית של השורשים של פונקציה, התורה של פולינומים ממעלה 3 בשני משתנים, ביצע תרומות חשובות לתורה של הפרשים סופיים, והיה הראשון שהשתמש באינדקסים חלקיים ובגאומטריית קוארדינטות כדי לגזור פתרונות למשוואות דיופנטיות. הוא ביצע קירוב של סכומים חלקיים של טור הרמוני באמצעות לוגריתמים (ובכך הקדים את נוסחת הסכום של אוילר), ותרם רבות לתחום של טור חזקות. הוא גילה גם נוסחה חדשה לחישוב π. ב-1669 נבחר ניוטון לקבל את הקתדרה למתמטיקה על שם לוקאס. באותם ימים, כל בעל משרה באוניברסיטת קיימברידג' או באוניברסיטת אוקספורד היה חייב להיות כומר אנגליקני מוסמך. למרות זאת, התנאים של הקתדרה על שם לוקאס דרשו שלא להיות פעיל בכנסייה (כפי הנראה היה זה כך כדי שלאוחזים יהיה זמן רב יותר לעסוק במדע). ניוטון טען שדרישה זו פוטרת אותו מההסמכה לכמורה, וצ'ארלס השני, מלך אנגליה, שאישורו היה הכרחי, קיבל את טענתו של ניוטון. בדרך זו נמנע קונפליקט בין האמונות הדתיות של ניוטון ובין הכנסייה האנגליקנית.
 
תרומה פיזיקלית- נחשו מאיפה :)

אופטיקה בין השנים 1670 - 1672 ניוטון הרצה על אופטיקה. במהלך השנים הללו הוא חקר את את תופעת ההחזרה של אור, בהתבסס על התגלית שמנסרה יכולה להפריד אור לבן לספקטרום של צבעים, ושעדשה ומנסרה שנייה יכולים לאחד מחדש את ספקטרום הצבעים לאור לבן. הטלסקופ של ניוטוןניוטון הראה גם שאור בעל צבע אינו משנה את התכונות שלו, על ידי הפרדה של קרן אור בעלת צבע למספר קרני אור והארתם על מספר עצמים. ניוטון שם לב שלמרות שהאור הוחזר, נשבר, או אוחד, הוא נשאר בעל אותו צבע. הוא הסיק גם שהצבעים שעינינו רואות הם תוצאה של האינטארקציה שבין העצמים לבין האור שהוא כבר בעל צבע, ולא תוצאה של הצבע שהעצמים יוצרים. לפרטים נוספים, ראה תיאורית הצבע של ניוטון. מרעיונות אלו הוא הסיק שכל טלסקופ המבוסס על שבירה של אור יסבול מן הנפיצה של האור הלבן לצבעים שונים, והמציא טלסקופ החזרה (הנקרא טלסקופ ניוטוני), כדי לעקוף את הבעיה הזאת. על ידי ליטוש המראות שלו ושימוש בטבעות ניוטון (מושג באופטיקה אותו חקר) לשיפוט האיכות של האופטיקה של הטלסקופ שלו, הוא ייצר מכשיר נעלה על טלסקופ השבירה, הרבה בזכות הקוטר הרחב יותר של המראה שלו. ב-1671 החברה המלכותית ביקשה מניוטון להתבונן בדוגמית של טלסקופ ההחזרה החדש שלו. העניין שלהם עודד אותו לפרסם חיבור קטן על רעיונותיו שלו בשם On Color , חיבור אשר הורחב בתוך יצירת המופת השניה שלו אופטיקה. כאשר רוברט הוק מתח ביקורת על רעיונותיו שלו, ניוטון כל כך נפגע עד שהוא חזר בו מלדון על פרסום חיבורו ושני האנשים הללו נותרו אויבים עד מותו של הוק. באותה תקופה, ניוטון החל גם להניח את הבסיס לתחום האופטיקה גאומטרית. הוא החל להגות רעיונות שהניחו את הבסיס לאופטיקה הגאומטרית, כאשר אחד מבין המרכזיים ביניהם היה הרעיון שקרן אור עוברת במרחק הקצר ביותר בין שתי נקודות, או בגאודסה שבין שתי נקודות. רעיונותיו שלו בתחום זה הופיעו לבסוף כחלק מספרו פרינקיפיה, שהניח את הבסיס לתחום זה, ובו למעשה ניוטון תבע את המונח: "אופטיקה גאומטרית". ניוטון טען גם שאור מורכב מחלקיקים, חלקיקים יסודיים המסודרים יחדיו בצפיפות עצומה, אשר נעים בקווים ישרים בדיוק כשם שהאור נע בקווים ישרים, ויוצרים את האשליה כאילו נראית קרן אור ישרה ורציפה במרחב. בעשותו זאת ניוטון יצר את התאוריה החלקיקית של האור. בנוסף, ניוטון הגה גם את הרעיון שאור הוא גל במטרה להסביר את העקיפה של האור, ובעשותו זאת תיאר את המודל הגלי של האור[דרוש מקור]. כיום מכניקת הקוונטים, פוטונים והרעיון של דואליות גל - חלקיק מספקים נקודת מבט להבנתו של ניוטון את האור ורעיונותיו שלו. ספרו של ניוטון אופטיקה, פורסם ב-1704, ובו הוא הציג את תיאורית האור המורכבת שלו, ובפרט התאוריה החלקיקית של האור. בספר זה הציג ניוטון את רעיון האתר, את רעיונותיו בדבר טבע האור, בדבר תהליכי הייצור והעברה של החום, תופעות חשמליות, ותהליכי הפעולה הכימית. בספר זה ניוטון העלה את ההשערה שחלקיקי החומר עברו סוג של שינוי צורה כימי כלשהו והפכו לחלקיקי אור הנפלטים ממקורות אור שונים. אחד הפרקים בספרו זה, העוסק בפעולה כימית, הוא גם מפורסם מאוד, ובזכות זה שהיה לו חשיבות עצומה בפיתוח של התאוריה של קשר כימי במהלך 200 השנים הבאות. בספרו זה ניוטון תיאר גם את בנייתו של גנרטור אלקטרוסטטי, הנעזר בכדור זכוכית (אופטיקה, פרק 8). מכניקה וכבידה הגרסה הפרטית של ניוטון לפרינקיפיה, שהתפרסמה לבסוף כגרסה השניה של ספרו זהב-1679, ניוטון חזר לעבודתו על מכניקה, חוקי התנועה, הכבידה וההשפעה שלה על תנועת כוכבי הלכת, ובפרט הסביר מדוע כוכבי הלכת נעים באליפסה סביב השמש ולא במעגלים. הוא פרסם חלק מהתוצאות אליהן הגיע ב-(De Motu Corporum (1684, חיבור אשר הקדים את פרינקיפיה. "היסודות המתמטיים של פילוסופיית הטבע" פורסם ב-5 ביולי 1687, באמצעות עזרה פיננסית מאדמונד האלי. מקובל לראות יצירת מופת זו כחשובה שבכל יצירות המדעים המדויקים מאז ומעולם. בחיבור זה קבע ניוטון את שלושת חוקי התנועה, חוקים אשר נשארו מוחלטים במשך למעלה מ-200 שנים. הוא תיאר את הכבידה, ואת המושגים כוח כובד ומשקל, וניסח את חוק המשיכה האוניברסלי. הוא הגדיר את המושגים תנע ותנע זוויתי ואת חוקי השימור שלהם, וקבע גם את ההגדרה האנליטית הראשונה, שהתבססה על חוק בויל, של מהירות הקול באוויר. בחיבור זה ניוטון תבע את המושגים מרחב וזמן מוחלטים, וקבע את הגישה הדטרמיניסטית, הגישה הקובעת כי בהינתן תנאי ההתחלה של מערכת והחוקים לפיהם היא מתפתחת ניתן יהיה לחזות את מצבה של המערכת בעתיד בכל זמן נתון. חיבור זה הניח את הבסיס למכניקה קלאסית, וקבע את ראייתנו המדעית של מערכת היקום במשך 3 המאות הבאות, עד אשר בתחילת המאה ה-20 התחוללה מהפכה מדעית - פילוסופית חדשה, כאשר אלברט איינשטיין הציג את תורת היחסות. עם זאת, התיקונים שהוכנסו על ידי איינשטיין אינם משמעותיים בחיי היום-יום, ודי היה בחוקי התנועה של ניוטון כדי להביא את אפולו 11 לירח. פרסום פרינקיפיה הפך את ניוטון למדען מוכר ברמה בינלאומית. הוא רכש קבוצה של מעריצים מסביבו, וביניהם את המתמטיקאי השווייצרי ניקולה פטיו דווילר, שהפך למעריץ מושבע של ניוטון ולחבר קרוב שלו, עד אשר חברותם נסתיימה ב-1693. סוף החברות הזאת הובילה את ניוטון להתמוטטות עצבים.
 
למעלה