לשישי , שבת וראשון . [:

[MaStuLa76]

חלק ג'.

שוב הורדתי ממתקים, אחרי כמה זמן ניהייתי צמחונית. אחרי תקופה מסויימת הורדתי פחמימות וגם דברים בעלי אחוזי שומן שהם מעל 1%. התחלתי לעשות ספורט אובססיבי. הייתי מאחרת את האוטובוס לבית ספר (שהיה נמצא 45 דקות הליכה מהבית שלי), בכוונה כדי ללכת ברגל. הייתי רצה לשם, ואחרי בצפר הייתי רצה חזרה. עשיתי 500 כפיפות בטן ביום. רקדתי פעמיים בשבוע היפ הופ, פעם בשבוע בלט, ועשיתי גם פלמנקו לאיזו תקופה. כל הזמן עשיתי ספורט. הייתי נשארת ערה עד השעות הקטנות של הלילה ועושה כפיפות בטן במיטה, קפיצות ואירובי. ואני זוכרת שאמא שמחה. היא חשבה שזה טוב שאני עושה ספורט ושומרת על הגוף שלי. היא הייתה כל-כך שקועה באחותי והתעלמה ממה שבאמת קורה איתי, היא לא ראתה את הכמות המטורפת של ספורט שעשיתי, ובטח שלא שמה לב למה שאכלתי או לא אכלתי. זרקתי סנדוויצ'ים. זרקתי צהריים. זרקתי ערב. התחלתי לחיות על סלטים בלבד. מלפפון ועגבניה זאת הייתה הארוחה שלי. הרבה מלח וכוס גדולה של מים קפואים. לעסתי מסטיקים 24 שעות ושתיתי כוסות קפה חזק עם 3 כפות חלב 1% ובלי סוכר בכלל. צמתי כל כמה ימים, בדרך כלל כל צום נמשך שלושה ימים. אני בכלל לא הבנתי שאני חולה. אף אחד אחר גם לא שם לב לזה. כי כלפיי חוץ הייתי ילדה מאושרת ושמחה. כמה אירועיים חברתיים טראומתים שקרו לי (בעיקר עם החברה הטובה החדשה) לימדו אותי לא להראות את נקודות החולשה שלי. איבדתי את הידיד הכי טוב שלי שבעצם גם די חיבבתי, ואת החברות הטובות שלי, אבל לא בכיתי אף פעם. לא נתתי לעצמי להראות כלום לו כלפיי חוץ ולא בפנים. הכל אצלי תמיד היה "נפלא!!". בחודש האחרון של הלימודים התחלתי להתעלף. פרשתי מהפלמנקו אבל השתתפתי במכבייה בטקס הפתיחה שלהם. הייתי עושה ערימות של ספורט בסטודיו, במכבייה וגם ספורט בבית עם עצמי, והמון ריצות לבית ספר וחזרה. התעלפתי בהתחלה פעם בשבוע. ואז פעמיים בשבוע. ואז פעם ביום. ואז פעמיים ביום. הלימודים שלי כבר מזמן היו על הפנים, חוץ מהיסטוריה, תנ"ך וספרות שהיו כולם 100, הכל היה נכשל. נשארתי פרפקציוניסטית בהכל חוץ מבלימודים. הם כבר לא עיניינו אותי. אבל הייתי תלמידה בעייתית. עשיתי בעיות, הפרעתי והרעשתי ויצאתי משיעורים. המשכתי להרזות בלי לדעת אפילו. לא היה לי משקל. הוא נשבר לי עוד מלפני זה. הגעתי למצב שלא יכולתי לעמוד על הרגליים. כל הגוף שלי כאב, כל מכה שקיבלתי היה לי שיקפי דם ופצעים, העצמות בכל הגוף כאבו לי, לי היה לי כוח לעמוד. איך שנעמדתי הייתי מתעלפת. ואף אחד לא הבין מה קרה, כולם חשבו שאני סתם לא ישנה מספיק. שאני מותשת מחוסר שינה. באחת החזרות של המכבייה התעלפתי ושלחו אותי הבייתה. הייתי מחוסרת הכרה ל3 ימים. התעוררתי פעמיים בערך, בכל פעם ניסיתי לקום כדי לקרוא לאמא, איך שקמתי התעלפתי חזרה. ורק אז, היה לי שוב פעם תור לדיאטנית ואז הכל התגלה. איך שנכנסתי היא הסתכלה עליי במבט מוזר. עליתי על המשקל והיא הייתה המומה! היא התחילה לצעוק, שאני מקיאה שוב, שאני שוב חולה, שאני לא הבראתי. אבל אני לא הקאתי! הייתי משוכנעת שאני בריאה לגמרי. אין לי שום בעיה. אמרתי שאני מרגישה מעולה ואין לי שום בעיה, שהכל טוב אצלי ואני בריאה לגמרי. היא שאלה מה עם המחזור, ואז נזכרתי שלא היה לי בערך 4 חודשים. אמרתי לה שהתעלפתי הרבה אבל זה סתם, זה מחוסר שינה וזה לא קשור. באמת הייתי בטוחה שזה לא קשור. היא אמרה שנמאס לה והיא לא רוצה לקחת אחריות אז היא הפנתה אותי הלאה, למחלקה להפרעות אכילה. לקח לי הרבה זמן להבין, כל החופש הייתי במריבות ועליתי במשקל. המשכתי קצת לעלות ואז ירדתי שוב. רק לקראת תחילת כיתה ח' הבנתי באמת מה זה אנורקסיה. והבנתי כמה אני חולה. הבנתי כמה שזה מסוכן ושאני באמת יכולה למות, שאני בסכנה. והחלטתי שאני רוצה להחלים. אבל המכון היה גרוע, הרופאים היו נוראיים ולא היה אף אחד לדבר איתו באמת. אז חיפשנו ומצאנו לי דיאטנית קלינית מומחית להפרעות אכילה. אהבתי אותה והרגשתי איתה טוב. אמא מצאה לי גם פסיכולוגית חדשה מומחית להפרעות אכילה, אבל לא אהבתי אותה. היא הייתה כמו לדבר לקיר. רציתי להפסיק אבל הכריחו אותי להמשיך. בערך בפגישה העשירית סיפרתי לה שחברה שלי אחת הכי טובות, גרה ממש רחוק ממני ניסתה להתאבד. זאת הייתה הפעם הראשונה שהיא באמת קמה לתחייה והגיבה בקשר למשהו, באותו יום הבנתי שאין לי מה להשאר איתה. צעקתי על ההורים ועזבתי גם אותה. אמרתי שאני צריכה רק דיאטנית ושאני יכולה לבד. כמה טעיתי... התחלתי לעלות במשקל בלי שום טיפול פסיכולוגי. חשבתי שאני באמת אצליח לבד. אבל לא טיפלתי בבעיה, הדחקתי אותה. במשך השנה התאהבתי קשות בילד שהיה בשכבה מעליי. הוא היה כזה מדהים. מושלם. יפה. חטוב. שרירי. חכם. והוא שיחק בי, וזה אכל אותי מבפנים.

 

[MaStuLa76]

חלק ד' .

ואז בפעם הראשונה בחיים שלי התחילו לי מחשבות אובדניות. התחלתי לחזור למחשבות האנורקסיות, רק שהפעם גם חשבתי על מוות. רציתי למות. הרגשתי בודדה. לא הייתי מסוגלת להראות רגשות פרט לאושר. חייכתי כלפי חוץ ומתתי מבפנים. התחלתי לפגוע בעצמי. לחתוך. להרביץ. לשרוף. ניסיתי להתאבד, אבל הגוף שלי הקיא את כל הכדורים שבלעתי. שנאתי את עצמי כל-כך. אבל החזקתי את עצמי חזק ולא נתתי לעצמי לשקוע באנורקסיה. לא נתתי לעצמי לחזור למחלה. החזקתי את עצמי חזק, לא עליתי ולא ירדתי בגרם. המשכתי לרקוד אבל רק פעמיים בשבוע, הרסתי לעצמי את הבריאות עם כל הספורט הכפייתי, עד שלא יכולתי בכלל לרוץ. ובטח שלא לרקוד. לקחתי כדורים ומשחות והיו לי ברכיות. וגם אז לא יכולתי לרקוד יותר מידי. הייתי עם ברך ופיקת ברך פיצית, כמו של ילדה בת 11, זה החליש לי אותן והברכיים שלי פשוט קרסו מכל המעמס שהיה להם בשנה שעברה. זה העציב אותי אפילו יותר. עם הזמן הכרתי ידיד חדש, שעד עכשיו הוא חבר שלי. הוא לא ידע הכל, אבל הוא קלט את המסכה שלי. והוא עזר לי להתמודד עם אותו שיברון לב ולחזור להיות שמחה. התאהבתי בו וניהיינו זוג. חזרתי להיות מאושרת, הרגשתי שוב טוב עם עצמי, והפסקתי לחתוך. בחופש הגדול ירדתי כמה ק"ג, ואני - שכבר גדל לי חזה שופע יחסית פתאום הוא ירד. גם התחת נעלם לי. וזה העציב אותי. החלטתי שאני עולה הכל צ'יק-צ'אק חזרה. לא יכולתי להיות פחות ממושלמת. מצאתי את עצמי בשבוע וחצי טוחנת פול ממתקים. אכלתי חטיפים, ושוקולדים, והרבה דברים שומניים שבמצב רגיל לא הייתי אוכלת. ובטעות עליתי קילו אחד יותר ממה שתכננתי. וזה היה נורא בשבילי. שוב הרגשתי שמנה ומגעילה. זה היה נראה לי כלכך הרבה. המון!! אבל לא עשיתי כלום חוץ מלהפסיק לאכול ממתקים וחטיפים, פשוט חזרתי לשמירה שלי. והדחקתי. הדחקתי את כל מה שהרגשתי. וזאת הייתה טעות כזאת גדולה... בהמשך החופש הייתה לי מריבה איומה עם אמא שלי, והגענו למצב שלא החלפנו מילה שבוע שלם. נכנסתי הביתה ולאף אחד לא היה אכפת, יצאתי ממנו ולאף אחד לא היה אכפת. נעלמתי בלי להודיע ואף אחד לא שם לב. זה כאב לי כל-כך וחזרתי לחתוך. ערב אחד נכנסתי לדיכאון כזה גדול חתכתי את עצמי והחלטתי שאני נשארת בבית. לא היה לי כוח לצאת ולהעמיד פנים שהכל טוב ויפה. והחבר שלי הבין שמשהו לא בסדר בא אליי ויצאנו לפארק בשכונה ודיברנו. הוא ניסה לדובב אותי אבל לא דיברתי. מעולם לא באמת סיפרתי לו מה קרה עם הילד ההוא שאהבתי לפניו, הוא ידע חלקים. לא הייתי מסוגלת לדבר עם אף אחד. והוא לחץ ולחץ, ואני אמרתי שהכל טוב. אז הוא הכריח אותי ללכת לפגוש את כל החברים ועל הדרך הוא קלט שאני לובשת חולצה ארוכה. באמצע אוגוסט. אמרתי שקר לי. והוא האמין. באמצע הדרך הוא קלט אותי מחטטת במשהו מתחת לשרוול. לא הספיק לי לחתוך את עצמי, ברגע שהפצעים התייבשו הייתי פותחת אותם ומחטטת בהם. באותו רגע הוא הרים לי את השרוול והסתכל לי על היד, והוא היה המום! התיישבנו באיזה בית ספר שם בדרך ובפעם הראשונה אחרי שנתיים התיישבתי והתחלתי לבכות ליד בנאדם אחר. בכיתי וסיפרתי לו על המריבה עם אמא שלי, ועל כמה שקשה לי. ושרע לי. ושאני צריכה אותם אבל ממזמן אין לי שום חשיבות במשפחה הזאת, ושאני בודדה. סיפרתי לו על החתכים ולמה אני עושה אותם, ועל איך התחלתי. הוא הקשיב, חיבק, תמך ועודד אותי. באותו יום כבר הרגשתי קצת יותר טוב, ושוב פעם הפסקתי לחתוך. אחרי כמה ימים העניין עם אמא שלי נרגע. אבל עדיין לא הייתה בינינו כמעט שום תקשורת. התחלתי את כיתה ט' בהכחשה מוחלטת למצב הנפשי שלי. הייתי מדוכאת והרגשתי נורא עם עצמי אבל לא נתתי לעצמי לשקוע בזה ובטח שלא להתמודד עם זה. בסביבות אוקטובר נובמבר נכנסתי כבר לדיכאון באמת גדול וכבר לא יכולתי להדחיק אותו. לא היה לי את האומץ לדבר על זה, וכלפיי חוץ המשכתי להתנהג כאילו רגיל. אבל כלום לא היה רגיל. התחלתי להסתגר, הפסקתי לצאת, התבודדתי בהפסקות עם עצמי או עם החבר שלי. ששאלו אותי אם קרה משהו הייתי מחייכת ואומרת שהכל נפלא. שמעתי שירים דיכאוניים כל היום, ומילאתי את השולחן במשפטים וציוריים דיכאוניים ואובדניים. המשפט הכי גדול ובכל משמעות היה כתוב בגדול באמצע "Don't let me FALL" (גם השם של הבלוג שלי עכשיו..). אחת החברות הטובות שלי שישבה לידי התחילה לחשוד אבל אמרתי לה שהכל טוב. הפסקתי לטפח את עצמי. המשכתי להתלבש יפה ומושקע אבל לא כמו פעם. רק בגדים, שום אקססורי. וזה לא התאים לי. הפסקתי להתאפר (תמיד שמתי איפור טבעי, מייק-אפ, סומק ועיפרון שחור). והיא כמובן ראתה את כל מה שכתבתי על השולחן. בסופו של דבר גם חבר שלי קלט שמשהו לא בסדר. פשוט לא הייתי אני יותר. חייכתי הרבה פחות והחיוכים שלי נראו מאולצים. לא צחקתי חוץ מברגעים ששאלו אותי אם קרה משהו. התבודדתי. וזה לא התאים לי בכלל. אני זוכרת שחברה נורא טובה שלי, שהתחברנו בעיקר באותה תקופה באה ושאלה אותי כמעט כל יום, "*** מה קרה?" ואמרתי לה שהכל מעולה וחייכתי. היא הסתכלה לי ישר בעיניים ואמרה לי "הפה ומחייך והעיניים עצובות". כל פעם שהיא אמרה את זה ישר ברחתי. השגתי את כל מה שרציתי. נחשבתי לילדה הכי כוסית בבית ספר שלי, הייתי יפה, לא חסרו לי מחזרים והיו לי חברות. התלבשתי תמיד יפה ולא חסרו גם הבנות שחיקו את הלבוש שלי. אבל פשוט לא הייתי מאושרת.

 

[MaStuLa76]

חלק ה' .

חזרתי לפגוע בעצמי והתחלתי לחתוך את עצמי יותר עמוק ויותר חזק ממקודם. חזרתי להקיא ולהעלים ארוחות. ואז החלטתי לדבר. הייתי חייבת לספר למישהו. וחוץ מזה, פחדתי כל-כך לחזור לאנורקסיה שלי והרגשתי שאם מישהו לא יתפוס אותי מהר, אני אשקע. קבענו יום אחד להיפגש אצלו בבית אחרי בית ספר ושאני אספר לו. בהתחלה היה לי קשה. שעתיים שלמות ישבתי ושתקתי. לא הייתי מסוגלת להוציא מילה. אבל כשהתחלתי, לא יכולתי להפסיק. סיפרתי לו הכל. על האנורקסיה שהייתה לי ואני מפחדת לחזור אליה, על הדיכאונות והמחשבות. על הבדידות הנוראית שהרגשתי. ניסיתי להחניק את הבכי כל-כך חזק, לא יכולתי כמעט להוציא מילה אבל המשכתי והמשכתי. אמרתי לו שהוא חייב להציל אותי מעצמי. כי אני מפחדת. ואז באמת התחלתי לבכות. ישבנו מחובקים עד הערב, ובסוף אפילו נרדמתי לשעה. הוא אמר לי שחייבים לדבר עם ההורים שלי אבל שנינו ידענו שאין עם מי לדבר. אז הוא החליט שאני צריכה לדבר עם היועצת. אבל לא יכולתי. כל יום אמרתי לו "מחר אני אדבר איתה". והמחר הזה לא הגיע.. אז הוא הלך ודיבר איתה בעצמו. הוא אמר לי ללכת ושהיא כבר יודעת ורוצה לדבר איתי. אבל היה לי קשה ללכת, פחדתי לדבר. היה לי כל-כך קשה לחשוף את עצמי לידו לא הייתי מסוגלת לחשוב על לחשוף את עצמי ליד עוד מישהו. בסופו של דבר היא באה וקראה לי בעצמה, ואז כבר לא הייתה לי ברירה. ישבתי לידה שני שיעורים ברצף ושתקתי. ולאט לאט היא הצליחה לפתוח אותי והתחלתי לדבר. לא בכיתי. דיברתי בקול יבש, כאילו זאת לא אני. אבל סיפרתי הכל. הראיתי לה את החתכים, סיפרתי לה על ההקאות. על האנורקסיה בשנים הקודמות. על זה שהסתרתי את זה ובגלל זה בית הספר לא ידע כלום. אבל החוסר יחס מבחינת המשפחה שלי. דיברנו גם אחרי שהלימודים הסתיימו. ואז היא התקשרה לאמא שלי ואמרה לה לבוא בדחיפות. לא הייתי מסוגלת להסתכל לאמא שלי בעיניים ולספר לה. אז היועצת סיפרה לה בעצמה. ורק אז, אמא שלי קלטה שאני לא סתם, אני באמת חולה. רק אז היא הבינה כמה רע היא באמת עשתה לי בלי לשים לב. היועצת הפנתה אותנו למיון, רצו לאשפז אותי אבל לא רציתי, בכיתי וצעקתי והשתוללתי להם שם. רציתי הביתה. רציתי לחבר שלי. לא יכולתי אפילו לתאר לעצמי להתאשפז ושכולם ידעו על הבעיה שלי. ואמא שלי, עשתה טעות, היא לא אשפזה אותי בכפייה. אז חזרנו הביתה. התקשרנו לדיאטנית לעדכן אותה והתחלנו חיפושים לפסיכולוגית חדשה. הלכתי לאבחון קצר אצל פסיכיאטר. הבית ספר לא רצה שאני יבוא עד שלא יהיה לי אישור מפסיכיאטר שמאשר שהכל בסדר ובבית ספר אין לי סכנה. ושאם אני כן יעשה לעצמי משהו בבית ספר זה לא יהיה על אחריות בית הספר. 10 ימים ישבתי בבית עד שהשגנו את האבחון הזה. דיברתי איתו, כמעט בכיתי. הראיתי לו את השאריות של החתכים, התאמצתי לא לחתוך יותר. הוא דיבר קצת עם אמא שלי וקבע שאני צריכה פסיכיאטר קבוע ותרופות נגד דיכאון. חזרתי לבית ספר ואחרי שבוע כבר הייתה פסיכיאטרית משלי. בפעם הראשונה הלכתי למישהי והיה לי טוב איתה. היא הקשיבה ולא סתם שמעה. היא הגיבה ודיברה איתי כמו לחברה. נקשרתי אליה ולאט לאט למדתי גם להיפתח לידה. המשקל שלי עוד היה תקין, לא אכלתי לגמרי מסודר והקאתי כל יום. חזרתי לחתוך את עצמי והגעתי למצב שחתכתי את עצמי כל יום או יומיים. חרטתי לעצמי מילים כמו FAT, ו COW, על הרגל עם סכין שחיממתי עם מצית. וכתבתי בגדול על רגל אחת שאני רוצה למות. ירדתי לאט לאט קילו וקצת. ואז התחלנו עם התרופות, לקח להן זמן אבל הן השפיעו. עשיתי הסכם עם אמא, שאם אני לא חותכת חודש היא קונה לי נעליים ב600₪ שממש רציתי. התחלתי לצאת מהדיכאון לאט לאט, ואחרי 3 חודשים של ניסיון הצלחתי לא לחתוך חודש. מאז היו לי רק 3 מעידות. האחרונה הייתה בחופש הגדול שבדיוק נגמר. אבל ברגע שיצאתי מהדיכאון, חזרה לי המוטיבציה. קניתי שוב ערמות של מסטיקים ושתיתי המון קפה. התחלתי להעלים אוכל בצורה מטורפת. הפסקתי להקיא לגמרי אבל העליתי אוכל כל הזמן. כל ארוחה הייתי מעלימה, זורקת, לא אכלתי כמעט כלום. בימים שאמא לא הייתה בבית בצהריים הייתי אומרת לה שאני הולכת לחבר שלי ואני יאכל שם וחזרתי הביתה. ולפני שהיא חזרה הלכתי אליו ואמרתי לו שאכלתי בבית. בערב שחזרתי אמרתי שאכלתי אצלו, ולו אמרתי שאני יאכל בבית. חזרתי לעשות ספורט כפייתי. אני בעצמי לא יודעת מגרם לי להיות מסוגלת לרוץ ריצה מהירה 40 דקות. עם ברכיים הרוסות שלפני זה לא יכולתי לרוץ אפילו סביב אחד סביב מגרש כדורגל. כנראה זה טעם השנאה העצמית, הטעם המר והמגעיל הזה. שאכל אותי מבפנים. בכל פעם שכעסתי על עצמי או הרגשתי שמנה [מה שהיה רוב הזמן] פשוט יצאתי עם הברכיות והלכתי לעשות ריצות. מיותר לציין שזה רק החמיר את המצב של הברכיים שלי. הייתי מפסיקה לרוץ רק אם הייתי מתחילה למעוד או נופלת.

 

[MaStuLa76]

חלק ו' ואחרון.

לא פעם קרה שהרמתי טלפון לאחד ההורים שיבוא לקחת אותי כי כבר לא יכולתי לעמוד על הרגליים. המשקל התחיל לרדת, אבל הייתי חייבת להסתיר אותו ורימיתי כל הזמן כשהייתה לי שקילה. המחזור שלי שוב הפסיק, התחילה לי נשירה נוראית וסחרחורות כל הזמן. נהיה לי חור בושט מרוב הקאות. היו לי עוד שני ניסיונות התאבדות, פתחתי לעצמי את ורידים בידיים. (בפעם הראשונה הידיד הכי טוב שלי, שהוא כבר האח שמעולם לא היה לי קשר באמת טוב איתו גילה שאני לא בסדר, הוא בא וטיפל בי. בפעם השנייה אחת החברות הכי טובות שלי, זאת שגרה רחוק וניסתה להתאבד באה אליי. פתחתי את הוריד מרוב כעס על עצמי, רציתי למות ובעיקר רציתי לפגוע בעצמי. והיא נכנסה לי באמצע, טיפלה בי וחיטאה לי את כל הפצעים. אחר כך חרטתי על עצמי רק פעם אחת. ומאז בערך עברו 4 חודשים בלי חתכים.) המכנסיים שלי התחילו ליפול ממני והחזייה המלאה והשופעת שלי התרוקנה לגמרי. הצלעות כאבו לי בטירוף וכל דבר קטע שפגע בי פצע אותי. בשקילות שקלתי ** ק"ג, וזה היה אחרי ששתיתי כמה ליטרים טובים של מים. אחרי השקילות ישר הייתי הולכת ומשתינה אותם. למרות שנשקלתי בלי מכנסיים נשקלתי עם חולצה. אז הדיאטנית אף פעם לא שמה לב לבטן הנפוחה. התחלתי לקבל חזרה ביטחון עצמי. השקעתי בעצמי שוב. התאפרתי, רק שגם זה קצת השתנה. מהאיפור הבובתי שלי שכלל סומק ורדרד ולפעמים צללית ורודה או חומה התחלתי לשים סומק חום. שייצר לי אפילו יותר את הפנים. הייתי חיוורת בטירוף. והלחיים שקעו לי פנימה. אבל התחלתי להיות טיפה יותר אופטימית ושמחה. ובכל זאת כשהייתי עצובה לא ידעתי מה לעשות. היה לי חיסכון של 2,000 ומשהו שקל. אז התחלתי להוציא את הדיכאון שלי על בגדים ותכשיטים. כמעט שבוע הייתי קונה כמה פריטים. ובזבזתי תוך חודש את כל ה2,000 שהיו לי. התלבשתי מושקע מאוד, יפה ואופנתי. חזרתי לצאת, הייתי הולכת ליציאות וכאלה עם מגפיים ועקבים. הסגנון שלי השתנה מסגנון הרגיל שהיה לי, שהיה יותר נראה נורמלי לגילי, לסגנון בוגר יותר. לבשתי בעיקר בגדים חומים, ז'קטים, והסתפרתי בתסרוקת יותר בוגרת. כולם תמיד אמרו לי כל יום שאני נראית כאילו יצאתי מקטלוג אופנה. אבל עדיין הייתי דיכאונית לפעמים, למדתי לבכות אבל רק ליד החבר שלי. הוא היה היחיד שנפתחתי אליו. בכיתי לידו, והוצאתי לידו את כל מה שהיה לי קשה. לפסיכיאטרית בעיקר סיפרתי כמה שטוב לי ושאני לא מתעסקת במשקל. לא רציתי שהיא תשים לב שאני בכוונה מרזה. רק בפורים כשיצאנו למסיבה, נפל לי האסימון כמה אני באמת מפסידה. לא אכלתי יומיים, והרגעתי למסיבה בצום. הייתי לבושה כרגיל אופנתית ואפילו התחילו איתי על תחילת המסיבה. אבל לא נהניתי. היו לי סחרחורות איומות. כאבה לי הבטן והצלעות. ואני, הרקדנית הגדולה שהייתי, תמיד הייתי האחרונה שמתעייפת, זאת שממשיכה לרקוד גם אחרי המסיבה. התיישבתי בצד ולא יכולתי לרקוד. ראיתי דברים מסתובבים ונכנסתי לדיכאון, שכחתי לקחת את הכדורים שלי באותו יום, וזה היה נוראי בשבילי. ואז, באותו רגע, הבנתי כמה שאני מפסידה. שהמלחמה הזאת הורסת לי את החיים. היא נתנה לי הרבה ולקחה לי יותר. באותו רגע, אחרי אינסוף מריבות בלתי פוסקות ביני לבין החבר שלי שתמיד בכה לי דמעות כדי שאני יאכל, שאלתי אותו אם הוא יכול לקנות לי משולש פיצה. הוא הסתכל עליי המום! שנאתי לקחת ממנו כסף אבל לא הבאתי עליי בכוונה, שאני לא יוכל לקנות. והוא קנה לי משולש פיצה. אכלתי אותו נורא לאט. לקח לי המון זמן לסיים, וכאבה לי הבטן אחר כך בטירוף. אחרי כמעט 3 שנים לקחתי שלוק מכוס קולה. הסוכר עלה לי לראש וזה עשה לי טוב. רומם לי את מצב-הרוח ונתן לי אנרגיה. כל המסיבה המשכתי לרקוד והרגשתי טוב, וכשהייתה לי סחרחורת שתיתי עוד שלוק מהקולה. מאותו יום אני חזרתי לאכול. לאט, בהדרגתיות, ועם המון עזרה מהפסיכיאטרית שלי. היה לי מאוד קשה להתחיל בעיקר היה לי קשה לקבל את העובדה שמגיע לי אוכל. עדיין קשה לי לאכול חטיפים. הם נראים לי מיותרים ועדיין קשה לי לאכול דברים סתם בשביל הכייף. השנאה העצמית עוד קיימת, אבל היא חלשה ולא שולטת בי יותר. אני מסתכלת במראה ויודעת גם להעריך שם דברים. עברה יותר מחצי שנה מאז אותה מסיבה, ועכשיו אני שוב פעם במשקל תקין, ** נקודה משהו. התחלתי תיכון ואני במגמת מחול, רוקדת עם ברכיות אבל רוקדת בכיף שלי. אני לא בריאה נפשית. בכלל לא. אני כנראה גם לעולם לא יהיה בריאה. אני נולדתי חולה ואני אשאר כזאת, זה תמיד יהיה שם. היו לי מעידות קטנות, איבדתי 2 קילו ב3 ימים כי חטפתי "ג'ננת" הרזייה. התחלתי לצום שוב. חתכתי קצת. אבל אני מחזיקה את עצמי חזק, ולא נותנת לעצמי לפול שוב. התחלתי להתמודד עם הבעיות המשפחתיות שלי. עם אחותי אני לא בקשר ואני לא סובלת אותה יותר. אבל אני כבר כמעט בסדר עם אמא ועם אבא, וגם עם אח שלי. ועם המשפחה המורחבת. אני עדיין מרגישה רע. ועדיין רוצה לשקול ** קילו פחות. עדיין יש לי מחשבות אובדניות לפעמיים ואני עדיין מרגישה שאני רוצה למות. אבל זה קורה כל-כך קצת. אני גם למדתי, שזה שרע לי עכשיו לא אומר שיהיה לי רע גם בעוד שעה. אני עדיין פרפקציוניסטית. ועדיין מתלבשת כמו מתוך קטלוג אופנה. אבל אני שיניתי את המושג של השלמות שלי. אני יודעת ששלמות לא קיימת למרות שאני שואפת אליה, אבל לא הצורה אובססיבית כמו פעם. למדתי גם לחיות עם הנשיות שלי. אני עדיין לא מראה את החולשות והקשיים שלי ליד אנשים אחרים, אבל אני יודעת לפעמים מתי כן ולמי. נפתחתי לחברה שישבה לידי, אני לא בוכה לידה על כאבים של אובדניות או אנורקסיה. אני כן בוכה לידה לפעמיים על בעיות עם השפחה, או על מריבה עם החבר. עם החבר שלי אני מדברת על ה-כ-ל! הכל. הוא הבנאדם הכי נפלא שאני מכירה. עם החברה שגרה רחוק והידיד הכי טוב שלי אני מדברת על הכל, אבל לא ממש בוכה לידם. ואני לא מתביישת להגיד שלמרות שכעסתי בהתחלה, באותו יום שהחבר שלי דיבר עם היועצת הוא הציל לי את החיים. החיים הם לא קלים, אני יודעת ששלי אף פעם גם לא יהיו. אני נולדת למלחמה ואני יצטרך להמשיך להלחם כל החיים כדי לא ליפול. אבל עכשיו אני יודעת, שיש לי בשביל מה להלחם ושיש טעם לחיים האלה.. מקווה שהבנתן את המסר. יום טוב.

 

[נוופריי]

שווה קריאה

הגדלתי את הכתב, וקראתי , .. בנות זה לא כ''כ הרבבהה כמו שזה ניראה :]

 

[מיכלוש יוסף]

איזה סיפור ...

 

[דניתי xD]

מאמא

אני אוהבת אותך :[

 

[חןן בוזגלו]

עידכנתי את המשחק.כנסו ותתראו D:

 

[מיכלוש יוסף]

../images/Emo135.gifלא רשמת אותי ... , אני רוני .

 

[אוראליי XD]

../images/Emo210.gif כפעליו ליאור מיירה י'חיימ נשמה טהורה

חולה עליוו חיימשלי הווווא

D;

 

[חןן בוזגלו]

../images/Emo6.gif

 

[אוראליי XD]

../images/Emo210.gif חחחחחחחחחח ../images/Emo6.gif

 

[נטליloveהראל]

כנסו!

מישהו יכול להגיד לי מיזה שבתמונה? ומאיזה להקה הוא? ועווד? תווודה

 

[MaStuLa76]

ג'רארד ווי . מיי כימקל רומאנס.

 

[נוופריי]

אל תיהיו זונות תענו על השאלון יזונות