כשפתחתי צוהר בארון שלי ../images/Emo34.gif
אני עדיין לא לחלוטין מחוץ לארון. נכון. אבל לפני קצת יותר משנה פתחתי צוהר קטן החוצה. הקטע הבא, שפורסם באחד האתרים, מתאר את מה שעבר עליי ועל חבריי: שיחקתי לפי כל הכללים-בחיי. הייתה לי חברה, ההורים ראו בי כ"נושא הבשורה הסטרייטית" והחברים... אוי, איך שהחברים תמיד אמרו " אישתך תהיה מאושרת". אצלי זה היה אחרת. לגמרי. לפני שנה החלטתי לתת לי מתנת יומולדת. הכי מתנה שאפשר. הזמנתי את כל החברים לים ואמרתי להם שאחר כך הכל יהיה טוב יותר. חלקם לא הבינו. חלקם ניסו לנחש "מה זאת אומרת טוב יותר? אתה לא הולך למות לנו, נכון? " ממש לא.... רק לחיות יותר. נסענו, מינגלנו, שחינו בלילה ואז ישבנו לדבר. היו הצחוקים הרגילים, הבדיחות המוכרות. חלקן היו גם על הומואים (אלה שמלוות בתיאורים פלסטיים של "במבות" "ווילונות" "כריות" וכל הבולשיט הרגיל שבטח לא רק אני שמעתי). אני מתוח. מאוש מתוח. "רגע, יש לי משהו להגיד לכם". שקט. "אני....... אההה..... (הומו?, משום מה גם עכשיו קשה לי לומר הומו)....היה לי קטע עם בנים". שקט. צחוקים. "ידענו, אתה הרי תנסה הכל פעם בחיים, לא?". "לא. אני גיי". שקט. נו שיגידו כבר משהו. מישהו לחץ "pause" באותו הרגע. נראה היה שהעולם נעצר לשנים, אבל כנראה שזה היה רק לשנייה או שתיים. "נו, מה אתם שותקים?" הראשונה שהגיבה הייתה נעמי. היא זינקה עליי ונתנה לי חיבוק ששווה אישפוז על סדק בצלע. "אתה אמיץ נורא בעיניי" לא, אני לא – איזה אמיץ ואיזה נעליים. המון שנים אני הולך בין הטיפות ומנסה לשנות את מי שבעצם אני. ויותר מזה, מה לעזאזל כל-כך אמיץ בלבוא לחברים הכי קרובים שלי ולספר להם על עצמי? טוב נו, אולי קצת אמיץ- הרי התגובה הראשונית הייתה יכולה להיות שונה לחלוטין. הם יכלו לקום וללכת, לצחוק, להתעצבן על ששיקרתי כל השנים. הם יכלו להיות מנייאקים. הם יכלו לבכות….. ואפרת בכתה. אוי כמה שהיא בכתה. הסתכלה עליי ובכתה. נבהלתי- הנה דוגמא לתגובה שלא ממש ציפיתי לה. כולם הסתכלו על אפרת וחיכו שתגמור כבר עם הדמעות. "אני לא מאמינה". תאמיני, תאמיני- החבר הכי טוב שלך הומו. מה את לא מאמינה, מה? "איך לא סיפרת לי את זה קודם?" חוכמה גדולה. כל פעם שהיית באה ומספרת לי על האהבה החדשה שלך הייתי נשרף מבפנים. גם אני רציתי לספר לך על רן, שאהבתי כל כך כל התיכון. רציתי לספר לך על זה שהוא לימד אותי לאהוב גבר ובסוף…. בסוף לימד אותי כמה כואב לאהוב וכמה קשה להיפרד. איך לא הבנת שכמעט בכיתי איתך כל פעם שאיזה אידיוט היה מכאיב לך. "חשבתי שאני החברה הכי טובה שלך" את כן, את כן. בגלל זה אני מספר לך עכשיו. אוף, תקומי כבר, תחבקי, תאהבי, תקבלי. והיא קמה, חיבקה, ומקבלת. ואני אוהב אותה כל-כך.
אני עדיין לא לחלוטין מחוץ לארון. נכון. אבל לפני קצת יותר משנה פתחתי צוהר קטן החוצה. הקטע הבא, שפורסם באחד האתרים, מתאר את מה שעבר עליי ועל חבריי: שיחקתי לפי כל הכללים-בחיי. הייתה לי חברה, ההורים ראו בי כ"נושא הבשורה הסטרייטית" והחברים... אוי, איך שהחברים תמיד אמרו " אישתך תהיה מאושרת". אצלי זה היה אחרת. לגמרי. לפני שנה החלטתי לתת לי מתנת יומולדת. הכי מתנה שאפשר. הזמנתי את כל החברים לים ואמרתי להם שאחר כך הכל יהיה טוב יותר. חלקם לא הבינו. חלקם ניסו לנחש "מה זאת אומרת טוב יותר? אתה לא הולך למות לנו, נכון? " ממש לא.... רק לחיות יותר. נסענו, מינגלנו, שחינו בלילה ואז ישבנו לדבר. היו הצחוקים הרגילים, הבדיחות המוכרות. חלקן היו גם על הומואים (אלה שמלוות בתיאורים פלסטיים של "במבות" "ווילונות" "כריות" וכל הבולשיט הרגיל שבטח לא רק אני שמעתי). אני מתוח. מאוש מתוח. "רגע, יש לי משהו להגיד לכם". שקט. "אני....... אההה..... (הומו?, משום מה גם עכשיו קשה לי לומר הומו)....היה לי קטע עם בנים". שקט. צחוקים. "ידענו, אתה הרי תנסה הכל פעם בחיים, לא?". "לא. אני גיי". שקט. נו שיגידו כבר משהו. מישהו לחץ "pause" באותו הרגע. נראה היה שהעולם נעצר לשנים, אבל כנראה שזה היה רק לשנייה או שתיים. "נו, מה אתם שותקים?" הראשונה שהגיבה הייתה נעמי. היא זינקה עליי ונתנה לי חיבוק ששווה אישפוז על סדק בצלע. "אתה אמיץ נורא בעיניי" לא, אני לא – איזה אמיץ ואיזה נעליים. המון שנים אני הולך בין הטיפות ומנסה לשנות את מי שבעצם אני. ויותר מזה, מה לעזאזל כל-כך אמיץ בלבוא לחברים הכי קרובים שלי ולספר להם על עצמי? טוב נו, אולי קצת אמיץ- הרי התגובה הראשונית הייתה יכולה להיות שונה לחלוטין. הם יכלו לקום וללכת, לצחוק, להתעצבן על ששיקרתי כל השנים. הם יכלו להיות מנייאקים. הם יכלו לבכות….. ואפרת בכתה. אוי כמה שהיא בכתה. הסתכלה עליי ובכתה. נבהלתי- הנה דוגמא לתגובה שלא ממש ציפיתי לה. כולם הסתכלו על אפרת וחיכו שתגמור כבר עם הדמעות. "אני לא מאמינה". תאמיני, תאמיני- החבר הכי טוב שלך הומו. מה את לא מאמינה, מה? "איך לא סיפרת לי את זה קודם?" חוכמה גדולה. כל פעם שהיית באה ומספרת לי על האהבה החדשה שלך הייתי נשרף מבפנים. גם אני רציתי לספר לך על רן, שאהבתי כל כך כל התיכון. רציתי לספר לך על זה שהוא לימד אותי לאהוב גבר ובסוף…. בסוף לימד אותי כמה כואב לאהוב וכמה קשה להיפרד. איך לא הבנת שכמעט בכיתי איתך כל פעם שאיזה אידיוט היה מכאיב לך. "חשבתי שאני החברה הכי טובה שלך" את כן, את כן. בגלל זה אני מספר לך עכשיו. אוף, תקומי כבר, תחבקי, תאהבי, תקבלי. והיא קמה, חיבקה, ומקבלת. ואני אוהב אותה כל-כך.
