../images/Emo41.gif../images/Emo41.gifלא לפספס../images/Emo41.gif../images/Emo41.gif../images/Emo91.gif
המלצה זו באה מפי, לאחר ניתוח הקטנת חזה שעברתי באיכילוב במחלקתו של הפרופסור רפאל שפיר בחודש ספטמבר האחרון. כמה נקודות חשובות : לפני ניתוח שכזה את מלאת שאלות ללא מענה. את לא יודעת למי לפנות, מי יכולה לענות לך על השאלות, הרי הרופאים בעצמם לא עברו את הניתוח הם לא יכולים לדעת מה יעבור עליי, עם מי יש לדבר??? אלו שאלות שעלו אך נשארו יתומות ללא מענה עד לאחר הניתוח. אני כאן בשבילך!!! תשאלי, אל תתביישי. לי לא היה למי לפנות, לא התביישתי רק רציתי לדבר עם מישהי שכבר עברה את הניתוח ויודעת לקראת מה אני מגיעה. הרופאים נתנו לי תשובות שטחיות כל כך שכבר לא רציתי לעבור את הניתוח אצלם אלא פרטי, ולא להתעסק איתם יותר או לראות את הפרצוף המרגיז שלהם. (מנהל הפורום- תקרא עד הסוף-לא צריך למחוק כבר עכשיו).... לא נעניתי לשאלות ששאלתי, לא היו לי תשובות, העניין נלקח כמובן מאליו מצד הרופאים ואני לעומת זאת עומדת באמצע והכל סביבי מסתובב כאילו לא יודעת איפה אני, אם יש מתחתי אדמה או לאו, מחפשת תשובות לשאלות, מחפשת מישהי שכבר עברה את הניתוח שתוכל לומר לי לקראת מה אני מגיעה. אבל לא, לא הייתה אף אחת. רק שמעתי תגובות טלפוניות מחברה של חברה של חברה שראתה את זה אצל חברה אחרת שלה, והיא סופר מרוצה אבל הניתוח לא בוצע באיכילוב, או חברה של חברה של חברה שראתה אצל חברה אחרת אבל היא לא מוכנה להראות או לענות על שום שאלה. מה זה גורם לך לחשוב?אולי לא לעשות את הניתוח? אולי יש סיכונים כאלה שהן לקחו והיום מצטערות? מה עכשיו ? מה אני עושה? לא יודעת.... טוב, אוזרת כוחות וניגשת לניתוח כמו גדולה. הכל נראה שליו, מקבלת שני מורפיום להרגעה, מתחילה לקסוס ציפורניים, הידיים מתחילות לרעוד, מסתכלת על אמא, ו....... מתחילה לבכות!!!! לא יודעת אם השפעת הכדורים, או כל הצינורות האלה שמחוברים אליי, או הלחץ של הפיפי מהפחד, או כל האנשים עם הכובעים על הראש והכפפות על הידיים והנעליים, או האנשים שיוצאים רדומים מהניתוחים ושוכבים לידי כשבני המשפחה שלהם בוכים לידם... לא יודעת מה גרם לבכי הזה, אבל הוא נמשך משהו כמו שלוש דקות. לחץ.... זה מה שעובר לך בראש, לחץ, מה יעשו לי? איך ייצא? ואם יקרה משהו? ואם לא ייצא שווה? ואם הגוף לא יקבל את הפטמה? שוב ניתוח? מה יהיה???? את הדילמות האלו נאלצתי לעבור עם עצמי ועם אמא נהדרת שעזרה לי כמה שיכלה. לא היה לי את מי לשאול, לא היה לי במי להיעזר. אני כאן בשבילך!!!!!!! תשאלי!!!!!!!!! היום אני אומרת בחום : תעברי את הניתוח לא משנה מה!!!! אני ממליצה בחום!!!!! יש כמה דגשים לפני ואני אפרט אותם אחרי ארוחת הערב, אז בינתיים... בתאבון ושבת שלום!! זה היה חלק א´, חלק ב´ בהמשך....
המלצה זו באה מפי, לאחר ניתוח הקטנת חזה שעברתי באיכילוב במחלקתו של הפרופסור רפאל שפיר בחודש ספטמבר האחרון. כמה נקודות חשובות : לפני ניתוח שכזה את מלאת שאלות ללא מענה. את לא יודעת למי לפנות, מי יכולה לענות לך על השאלות, הרי הרופאים בעצמם לא עברו את הניתוח הם לא יכולים לדעת מה יעבור עליי, עם מי יש לדבר??? אלו שאלות שעלו אך נשארו יתומות ללא מענה עד לאחר הניתוח. אני כאן בשבילך!!! תשאלי, אל תתביישי. לי לא היה למי לפנות, לא התביישתי רק רציתי לדבר עם מישהי שכבר עברה את הניתוח ויודעת לקראת מה אני מגיעה. הרופאים נתנו לי תשובות שטחיות כל כך שכבר לא רציתי לעבור את הניתוח אצלם אלא פרטי, ולא להתעסק איתם יותר או לראות את הפרצוף המרגיז שלהם. (מנהל הפורום- תקרא עד הסוף-לא צריך למחוק כבר עכשיו).... לא נעניתי לשאלות ששאלתי, לא היו לי תשובות, העניין נלקח כמובן מאליו מצד הרופאים ואני לעומת זאת עומדת באמצע והכל סביבי מסתובב כאילו לא יודעת איפה אני, אם יש מתחתי אדמה או לאו, מחפשת תשובות לשאלות, מחפשת מישהי שכבר עברה את הניתוח שתוכל לומר לי לקראת מה אני מגיעה. אבל לא, לא הייתה אף אחת. רק שמעתי תגובות טלפוניות מחברה של חברה של חברה שראתה את זה אצל חברה אחרת שלה, והיא סופר מרוצה אבל הניתוח לא בוצע באיכילוב, או חברה של חברה של חברה שראתה אצל חברה אחרת אבל היא לא מוכנה להראות או לענות על שום שאלה. מה זה גורם לך לחשוב?אולי לא לעשות את הניתוח? אולי יש סיכונים כאלה שהן לקחו והיום מצטערות? מה עכשיו ? מה אני עושה? לא יודעת.... טוב, אוזרת כוחות וניגשת לניתוח כמו גדולה. הכל נראה שליו, מקבלת שני מורפיום להרגעה, מתחילה לקסוס ציפורניים, הידיים מתחילות לרעוד, מסתכלת על אמא, ו....... מתחילה לבכות!!!! לא יודעת אם השפעת הכדורים, או כל הצינורות האלה שמחוברים אליי, או הלחץ של הפיפי מהפחד, או כל האנשים עם הכובעים על הראש והכפפות על הידיים והנעליים, או האנשים שיוצאים רדומים מהניתוחים ושוכבים לידי כשבני המשפחה שלהם בוכים לידם... לא יודעת מה גרם לבכי הזה, אבל הוא נמשך משהו כמו שלוש דקות. לחץ.... זה מה שעובר לך בראש, לחץ, מה יעשו לי? איך ייצא? ואם יקרה משהו? ואם לא ייצא שווה? ואם הגוף לא יקבל את הפטמה? שוב ניתוח? מה יהיה???? את הדילמות האלו נאלצתי לעבור עם עצמי ועם אמא נהדרת שעזרה לי כמה שיכלה. לא היה לי את מי לשאול, לא היה לי במי להיעזר. אני כאן בשבילך!!!!!!! תשאלי!!!!!!!!! היום אני אומרת בחום : תעברי את הניתוח לא משנה מה!!!! אני ממליצה בחום!!!!! יש כמה דגשים לפני ואני אפרט אותם אחרי ארוחת הערב, אז בינתיים... בתאבון ושבת שלום!! זה היה חלק א´, חלק ב´ בהמשך....
