True Love
העונה השלישית הגיעה לסיומה, היא הסתיימה במפץ גדול וקורע לב, אך איך שלא תסתכלו אליו, תהיה נקודת המבט אשר תהיה, הוא היה אחד הפרקים הרומנטיים ביותר שדוסון קריק ידעה. הפרק נפתח בסיכום העונה שהייתה, צעד לא שגרתי, וכששיר הרקע הוא "jealous" גם די בעייתי. הניסיון להציג את דוסון כקנאי ואנוכי התנפץ לקראת סיומו הטראגי/מרגש של הפרק שעד אז התנהל עם לא מעט מוטיבים מ"decsions". "בקשי ממני להשאר" קרא פייסי כפי שקראה ג'ואי בסיום העונה הראשונה, אך דווקא ההבדל ייצג נאמנה את ההבדל בין העונות. בעוד שבעונה הראשונה כל פרק הסיום התנהל באופן מעודן, מרומז, נוגע בנושא מבלי לגעת כלל, כאן הפרק חופר בקרביי הדרמה, מכה אותנו במפתח הלב פעם אחר פעם. כמעט ולא היה נחוץ בג'ק שיתרגם לנו סאבטקסט לטקסט, כאן הכל היה גלוי. גלוי וידוע היה לכולם מצבה של ג'ואי. לאורך כל הפרק הסתובבה כאילו אקדח בלתי נראה מוצמד לה לרקה, נאנסת להשאר עם דוסון הרשע שמפריד אותה מאהובה האמיתי. ג'ואי אף הודתה בכך. כשפייסי בירך את דוסון על זכייתו, דוסון ידע. הוא לא זכה בדבר. הוא בסה"כ אנס את ידידת נפשו להשאר איתו וגזל ממנה את סיכוייה לאהבת אמת. הוא ניסה לקוות שאולי יש תקווה. להסתכל על הוריו ולשאוב מהם אופטימיות. שאפשר להתגבר על כל דבר, שאפשר לסלוח, שגם אם האהבה מתה, היא יכולה להיוולד מחדש. אבל הוא ידע, הוא ידע שהוא חייב לעשות מה שג'ואי לא יכלה לעשות לו, למרות שהכאיבה לו כ"כ בעבר, היה גבול שאפילו היא לא יכולה לחצותו היא לא יכלה בעצמה לדקור אותה בגב, מבלי שהוא יגיש לה את הסכין טרם. ואותו פעולה, פעולה נשגבת שקשה לי להבין, שהייתי רוצה להאמין שהייתי מסוגל לבצע בנסיבות דומות, אך אני עדיין בספק, אותה פעולה עלתה לדוסון בעצם היותו דוסון. היא שברה אותו. כדי להבין את פעולתו של דוסון, עלינו להסתכל עליה בקונטקסט רחב בהרבה, עלינו לבחון אותה בתור החוליה האחרונה והסופית בשרשרת ההקרבות של דוסון. חמש הקרבות ביצע דוסון במהלך שלושת העונות. בחינה מדוקדקת של כל הקרבה, ההתקדמות בין הקרבה להקרבה, זהות ההקרבה, ולמען מה הוקרבה, תגלה לפנינו תבנית מדהימה, ותשפוך אור חדש על ההקרבה האחרונה שהיא גדולה מכולם. תחילה, היה פרק הפיילוט. ההקרבה המפורסמת כשדוסון נוכח לדעת שהידידות שלו עם ג'ואי נמצאת בסכנה עקב ההתבגרות שלהם, ונאלץ להקריב את בושתו למען שימור הידידות שלו עם ג'ואי. הקרבה זו היא המינורית יחסית. לאחר מכן, הגיע פרק סיום העונה. אז דוסון הבין שאותה ידידות שלמענה הקריב את בושתו, מסכנת את המשך הקשר שלו עם ג'ואי. אם ימשיך להגן עליה בחירוף נפש, יאבד את ג'ואי לפריז. ולכן, דוסון הקריב אז את אותה ידידות למען המשך הקשר עם ג'ואי. מכאן אנחנו קופצים לסיום העונה השנייה. אם בעבר הידידות נמצאה בסכנה, ולאחר מכן היה זה הקשר ביניהם, הפעם הגיעה קפיצת מדרגה נוספת כאשר ג'ואי עצמה נמצאה בסכנה. שוב דוסון נאלץ להגיע למסקנה קשה, ולהקריב את אותו קשר שלמענו הקריב את בושתו וידידותו עם ג'ואי, על מנת להגן על ג'ואי. עד כאן מסתמן קו ברור. עלייה לינארית מאוד מובחנת. עם כל ההקרבה, דוסון מקריב את מה שנלחם להגן עליו בהקרבה הקודמת, עד אותו שיא בו מתגלה כי יותר משחשוב לו הקשר שלו עם ג'ואי, חשובה לו ג'ואי עצמה. ההקרבה הבאה מתרחשת בתחילת העונה השלישית, והיא מבין הבעייתיות. כאן הקו המנחה לא נמשך (וגם לא יכול ממש להמשך, קשה לחשוב על סיטואציה שבה דוסון יכול להקריב את ג'ואי, פשוטו כמשמעו, עבור משהו). כמו בסיום העונה השנייה, גם כאן דוסון מקריב את הקשר שלהם, אך הפעם זה לא למען ג'ואי, אלא למען הקשר עצמו, למען עתידו, למען האפשרות לעתידו. דוסון ידע שאם לא יעשה זאת, ייתכן מאוד ששוב יישבר ליבו ואז ייתכן שלא יהיה אפשר להחיות את הקשר הזה שוב. ולכן, באופן אירוני, הוא דחה את ג'ואי למענה, למענם, בצעד של פיכחון נדיר אצל דוסון, פיכחון הכרחי לנוכח משמעותו של היעדר פיכחון באותו רגע. שוב דוסון הוכיח כי בכל הנוגע לקשר שלהם, הוא יעשה הכל, אפילו ינתח בצלילות, רגעים שאותם אין לו שום אפשרות לנתח בצלילות, כל עוד הוא מוכרח. זו היתה כבר הקרבה מסוג שונה והוכחה שדוסון מוכן להקריב את הקשר שלהם גם כשג'ואי לא בסכנת חיים. אך גם ההקרבה הזו, כמו שאר ההקרבות, צייתה לאותה כלל שהנחה את דוסון. אותו קו ברזל שממנו דוסון לא סטה: דוסון לא יכול לחיות בלי ג'ואי. זו היתה הסיבה שהקריב את בושתו למען הידידות, זו הסיבה שהקריב את הידידות למען הקשר, זו הסיבה שהקריב את הקשר למען שלומה של ג'ואי, וזו הסיבה שהקריב את הקשר למען סיכוייו העתידיים של הקשר. גם בפרק היום דוסון ניצב מול אותו צורך להקריב. תחילה, דוסון פעל לפי אותו כלל נושן. הוא לא יכול לחיות ללא ג'ואי. לכן הקריב את אושרה למען הקשר שלהם, או לפחות אותו סיכוי עתידי לקשר. הוא חשב שההקרבה דומה להקרבת האושר שהיתה בסיום העונה השנייה, או בעונה השלישית, צעד אצילי שהוא חייב לנקוט. אך כשפייסי בירך אותו, הוא הבין. הכלל הישן כבר לא תקף. הכלל הישן הפך לכלל אנוכי ומגעיל. בכל פעם שביצע הקרבה, גם אם היתה כרוכה בהקרבת אושרה של ג'ואי, היא היתה כרוכה בלא מעט כאב וצער מצידו גם כן. כאן אין סימטריה. הוא לא מקריב את אושרו במקביל, הוא "מנצח". אך היכן הניצחון? האם הוא בלאנוס את ג'ואי לאומללות? דוסון הגיע למסקנה כואבת, שאותו כלל, שנראה כה רומנטי ויפה, נהפך לאכזרי. בפעם האחרונה שדוסון עמד חסר אונים, הוא צעק לג'ואי והתוודה על אהבתו אליה. כעת שוב דוסון מצא עצמו אובד עיצות. ושוב פנה דוסון אל אותו רגש בסיסי, אל אותו אקסיומה שממנה נובע כל השאר. הוא אוהב את ג'ואי ולכן הוא לא יכול לחיות בלעדיה, אבל מעל זה הוא אוהב את ג'ואי ולכן אושרה חשוב לה יותר מכל דבר אחר, יותר מאושרו שלו. ולכן, בהקרבתו הסופית, דוסון מקריב את אושרו, את נשמתו ומהותו כפי שראינו בעונות המאוחרות, למען אושרה של ג'ואי. זוהי ההקרבה הגדולה מכולן, המחווה הרומנטית הגדולה בתולדות דוסון קריק, והאירוניה שהיא כ"כ טראגית. דוסון, בהרבה מובנים, מת היום. אין לו יותר כבר מה לתת, אין לו יותר כב מה להקריב. הפרק חותם בפייסי וג'ואי מפליגים לעבר השקיעה באופטימיות אין קץ. ייתכן שרוב האנשים רואים זאת ומתמוגגים מהסיום הורדרד. בשבילי, העונה השלישית מסתיימת, עם דוסון מדדה חזרה לחדרו כשכבר נעלמה אצלו הנאיביות והאופטימיות הנצחית, והוא נותר רק עטיפה ריקה, חסרת תקווה.
.