פרשת צו-שבת זכור

[מיקי*]

../images/Emo63.gifפרשת צו-שבת זכור../images/Emo63.gif

תורה מביאה לידי … תחיית המתים אמר רבי פנחס בן יאיר תורה מביאה לידי זהירות, זהירות מביאה לידי זריזות, זריזות מביאה לידי נקיות, נקיות מביאה לידי פרישות, פרישות מביאה לידי טהרה, טהרה מביאה לידי קדושה, קדושה מביאה לידי ענוה, ענוה מביאה לידי יראת חטא יראת חטא מביאה לידי חסידות, חסידות מביאה לידי רוח הקודש, רוח הקודש מביאה לידי תחיית המתים וכו': (עבודה זרה דף כ/ב) אין צו אלא לשון זירוז מיד ולדורת. דברי רש"י אלו הנלקחים מתוך המדרש ספרא ידועים היטב, ונשמעים כקביעה שרירותית הבאה ללמדנו כלל בלשון הקודש. והמלבי"ם בפירושו מוכיח שהדברים מבוססים אכן על כללי הדקדוק של לשון הקודש. היות ואנו מוצאים מקראות רבים אשר לא כתוב בהם לשון ציווי אלא לשון אמירה או דיבור ובכל זאת מדובר בהם במצוה הנתנת לישראל, נשאלת השאלה על ההבדל במהות המצוה כשהיא באה בלשון "צו". ומוכיח שכאשר הדברים דורשים תגובה מהירה – היינו לשון זירוז, דיבור או אמירה לא מספיקים. ומבחינת משקל הפעלים, ציווי בא בין הווה לעתיד – היינו מיד ולדורות. זה תמצית דבריו. על יסוד דבריו אלו של המלבי"ם נשאלת השאלה: למה המתין רש"י עד עתה כדי ללמדנו פרק זה בדקדוק לשון הקודש? הרי, על אף שהצורה "צו" מופיעה כאן בפעם הראשונה במקרא, הביטויים "ככל אשר צוה אותו", "כאשר צוה אותו" מופיעים הם פעמים רבות בספר בראשית ובספר שמות. אבל זהו דוקא הענין, שביטויים אלו לשון עבר הם ולא לשון ציווי. שהכוונה אינה על משמעות המילה אלא על הרכב המשמעות וצורתה הדקדוקית שהיא עצמה לשון ציווי. ואפשר לומר שמלשון "צו" אנו לומדים את הבחינה של הזירוז עצמו, כי גם "אמור" או "דבר" לשון ציווי הם. וממה שכתוב "את-אהרון" לומדים אנו "מיד" וממה שכתוב "את-בניו" לומדים אנו "ולדורות". והוסיף רבי שמעון: ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס. כבר דננו באחד העלונים הקודמים בענין חסרון כיס שיש כאן לכהנים מן הבחינה של ה"לאמר" הכתוב בפסוק. שאילו היה כתוב "ואמרת אליהם" היה מדובר במה שמשה צריך לומר לכהנים. אבל ממה שכתוב "לאמר" משמע כי מדובר על כך שהציווי הוא שהכהנים צריכים לומר זאת לישראל שתורת העולה היינו לימוד תורת העולה יכולה לבא במקום העולה ואם כן יהיה כתוצאה מכך חסרון כיס לכהנים שלא יביאו ישראל קורבנות. נביא כאן מימד נוסף על האמור שם. עולת התמיד היא באה מכספי מחצית השקל והיא קורבן ציבור. היא מהווה את עיקר עבודת הקורבנות, מלבד קורבן חטאת או שלמים או כדומה שהיה היחיד מביא על שגגתו או בנסיבות שונות. ואיך יבוא מכאן חסרון כיס לאהרון ולבניו? לכן הפשט שפרשו הוא שבקורבנות אחרים מגיע מבשרם לכהנים אבל העולה נשרפת כליל ואינו מגיע מבשרה כלום אלא רק העור של הבהמה. אבל ה"צו" חל גם על תורת המנחה (פסוק ז') ועל תורת החטאת (פסוק י"ז) ותורת האשם (פרק ז, א) ותורת זבח השלמים (שם, י"א), שבכולם כתוב לשון "תורה" היינו בחינת הלימוד של המצוה וכפי שאמר רבי יצחק (מנחות דף קי/א) מאי דכתיב (ויקרא ו') זאת תורת החטאת וזאת תורת האשם כל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת וכל העוסק בתורת אשם כאילו הקריב אשם: ואם אהרון ובניו מצווים ללמד את העם שיכולים להיפטר מן הקורבנות על ידי הלימוד הרי זה להם חסרון כיס גדול וצריך זירוז. אמנם קשה: למה לדרוש זאת מאהרן ומבניו? שמשה רבנו בעצמו ילמד זאת! אבל יש לתרץ שאם אהרן ובניו שהם נוגעים בדבר מלמדים זאת, הרי בטוח שהעם ידע שאותו הלימוד יש לו הערך של הקורבנות עצמם. אבל דברי רבי יצחק נאמרים במצב שאין בו בית המקדש כפי שמוכח מתחילת הסוגיא: "ורבי יוחנן אמר אלו תלמידי חכמים העסוקין בהלכות עבודה מעלה עליהם הכתוב כאילו נבנה מקדש בימיהם". וכל הסוגיא באה לנחם את ישראל ולומר להם שאף על פי שנחרב המקדש, העיסוק בתורת הקורבנות ממלא את מקום הקורבנות עצמם. וזאת למדנו מפרשתנו. אבל כשבית המקדש בנוי על תילו אין לנו שום אפשרות לבטל את עבודת הקורבנות כדי להחליפה ע"י לימוד כל שהוא. וודאי שאין חיסרון כיס מגיע לכהנים מהלימוד אלא מחורבן הבית וחזרה הקושיא למקומה. ונ"ל לדרוש מהברייתא דרבי פינחס בן יאיר שהתורה מביאה לידי זהירות והזהירות מביאה לידי זריזות וכו'. שכוונת רבותינו היא שבלימוד תורת העולה ותורת האשם והחטאת וכו' לא מדובר בדרך הקרבתם בלבד אלא על סיבת הקרבתם ועל כל הבחינות השונות של פרטי הקרבתם שכל אחד בא כנגד בחינת כפרה ידועה שהיא עצמה באה כנגד בחינה ידועה בחטא עצמו. והתורה מביאה לידי זהירות שלא לבוא לידי שגגה במצוות לא תעשה ומהסור מרע יבוא זירוז בעשה טוב במצוות עשה. ועל ידי זה יושלם הכסא שכתוב כי יד על כס י"ה שאין השם שלם ואין הכסא שלם עד היום ההו"א שבו יהיה ד' אחד ושמו אחד ולכן ביותר צריך זירוז במקום שיש בו חיסרון כס מלשון כסא. ובזאת שהכהנים שתפקידם הוא בכפרה, היינו בדיעבד, מלמדים איך להימנע מלבוא לידי עבירה, היינו בהתנהגות לכתחילה, בבחינת כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו, בחינת פיו ופיה, יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה כדברי הגר"א על תחילת שיר השירים, ישקני מנשיקות פיהו דווקא, הרי שהם מלמדים את העם את הדרך לנצח את המוות כי אין מיתה בלא חטא ועל ידי זה בילע המוות לנצח ומחה ד' אלקים דמעה מעל כל פנים בב"א. שבת שלום

 

[מיקי*]

ועוד אחד, לשבת זכור ../images/Emo149.gif

השבת היא שבת זכור, שנקראת כך על שם המפטיר אותו אנו קוראים, המזכיר את מלחמת עמלק נגד ישראל בדרך בצאתם ממצרים. הסיבה לכך שאנו קוראים קריאה זו בסמוך לפורים ברורה לכל; לפני שאנו נכנסים לספר במגילת אסתר, החותמת את התנ"ך מבחינה היסתורית, אנו מזכירים את מעשה עמלק הראשון כפי שמשה רבנו ע"ה תיאר אותה לדור הנכנסים לארץ. כאשר אנו מתבוננים בהסטוריה, יכולים אנו לראות שישנו דפוס חוזר בעניין עמלק: בכל פעם שישנה התעוררות לאומית ועם ישראל מתכונן לשוב לארצו, מתעורר כח עמלק ויוצא להלחם בישראל. בפעם הראשונה נתקלים אנו בו לאחר יציאת מצרים, (כאשר על פי התכנית המקורית, היינו עומדים שלושה ימים לפני הכניסה לארץ אלא שלא נחם אלקים דרך ארץ פלישטים כי קרוב הוא כי אמר אלקים פן ינחם העם בראותם מלחמה). בפעם השניה, אותה אנו קוראים בהפטרת השבת, נלחם עמלק בישראל לאחר שמונה לראשונה מלך על ישראל ומתחיל מהלך של בניית ממלכה. בפעם השלישית והאחרונה בתנ"ך, לאחר הצהרת כורש לבנות את ירושלים ואת בית המקדש, יוצאת שיטנה על יושבי יהודה וירושלים וע"י חז"ל האחראים לכך הם בניו של המן ומכאן מתחיל הענין המסופר במגילה. גם בדורינו, עת התחילה התעוררות לאומית לשוב לארצנו, תקף הצורר העמלקי בלבוש הצורר הנאצי ימ"ש וניסה למנוע את בניית הממלכה הישראלית בארץ ישראל. (ואולי כאן המקום ולציין שוב שמדינת ישראל לא קמה בגלל השואה אלא דוקא למרות השואה) כל מהותו של עמלק הינה הכנסת הספק (שהוא מספרו בגימטריא) בלבנו על אודות צדקת דרכנו, על כן לפני פורים שהינו כאב-טיפוס לכל הנסיונות במהלך ההסתוריה למנוע את הקמת הממלכה הישראלית ולטרפוד כל מאמצינו להביא לישועת העולם כולו. שהרי אלמלא כן היה צריך להקרא ימי פור, על שם הפור אותו הטיל המן; ללמדנו שכל הבאים עלינו לכלותינו הינם באים מתוקף נסיון הפירוד ביננו לאבינו שבשמים. אך כל עוד נזכור את מהותנו ותפקידנו, ולא נפול לתפיסת המציאות כולה כמקרה, אלא כמשלימת תוכנית אלקית ברורה, לא יוכלו לנו אויבינו. על כן נקרא ימי הפורים. ולכן לפני שאנו נכנסים לימי הפסח ועוד לפני פורים שהינו דוגמא לכל, קוראים אנו את מצוות מחיית עמלק, למען נזכור, כי מעת שנכנסנו לארץ, הדבר הראשון המוטל עלינו הוא להמליך עלינו מלך שיגלה לכל כי ישראל אינו עם שכל מהותו היא רק פילוסופית בלבד, אלא כל מהותנו היא הקמת ממלכת כהנים שתיישם במציאות את האידאה של הקדושה שלא תשאר כדבר מופשט כאוטופיה שאין בה ממש. ולאחר מכן להכרית את יסוד הספק הנמצא בעולם בדמותו של עמלק ורק לאחר מכן לבנות את בית הבחירה. ולכן בהפטרת השבת אנו קוראים על כשלונו של המלך הראשון של ישראל להבין את הסכנה הטמונה בהשארתו של נציג העמלקי בעולם, שממנו יצא לבסוף המן, למען לא נשכח את הסכנות הטמונות לנו בדרכנו חזרה אל ארצנו, אף מידי כאלו הנראים תמימים, אך במהותם רוצים גם אם בכיסויים של דבורים יפים להביא לידי ניתוק ישראל מעמו ארצו ותורתו. והנה אמרו חכמינו: תניא רבי יוסי אומר ראוי היה עזרא שתינתן תורה על ידו לישראל אילמלא קדמו משה במשה הוא אומר (שמות י"ט) ומשה עלה אל האלהים בעזרא הוא אומר (עזרא ז') הוא עזרא עלה מבבל מה עלייה האמור כאן תורה אף עלייה האמור להלן תורה ע"כ. מקיש מתן תורה לעליה לארץ ישראל ללמדך כי ארץ ישראל היא תנאי מהותי לקיום התורה. לכן הדגישו חכמינו מחד את הקשר בין הפורים ופטירת משה משה רבנו, דהיינו כח קיום התורה בישראל. על כן מסיימת המגילה בענין זה: קיימו וקבלו היהודים עליהם ועל זרעם - קיימו בימי מרדכי ואסתר את התורה שקבלו כבר בימי משה, ומאידך חילקו כבוד לארץ ישראל ע"י ערים מוקפות חומה מימי יהושע. שבת שלום ופורים שמח