בהודעה II (כי תפוזבל
)
וויל מצמץ אל עבר ג'ייק שאפילו לא הביט בו, אבל אפילו בחשכה של המרתף וויל הצליח לראות פניו של בן הפיסטוס מאדימים. הוא הבין את ג'ייק – חייב להעביר נושא.
"כן," וויל הנהן, "עכשיו שמייקל מת-"
"התפקיד עבר אלייך."
וויל הנהן שנית ולגם שוב מהבקבוק. ג'ייק לא ממש הגיב. השתיקה לא הייתה ממש נינוחה, אבל משהו בה הרגיע את וויל מבפנים.
"אתה כמוני," אמר וויל לפתע, "נעשית מדריך ראשי באמצע המלחמה."
"במקום בקנדרוף. אני לא ממש יודע מה אני עושה." ג'ייק לגם מהבקבוק ומשך בכתפיו.
"במצב שלנו, מי באמת יודע מה הוא עושה, איך מנהיגים."
"אני לא חושב שמישהו הכין אותנו לזה," מלמל ג'ייק. "רגע אחד אתה עם האחים שלך נלחם ביחד ורגע אחרי זה אתה צריך להיות אחראי עליהם ולהשגיח עליהם בחייך. זה... מתיש."
"אני לא חושב שאפשר להיות מוכן לזה, במיוחד עכשיו במלחמה הדפוקה הזו כשלמוות זה הפחד העיקרי שלך ו..." וויל נאנח, "שכחתי לרגע שאני חצוי." ושכל רגע בחיים האלו אתה יכול למות.
ג'ייק גיחך. "איך אפשר?"
וויל מנופף בבקבוק היין (שנשאר ממנו פחות מחצי) מול פניו של ג'ייק. בן היפסטוס גיחך שוב והקיש את הבקבוקים שלהם יחד. וויל חייך במאמץ ושניהם שתו שוב. הזמזום במוח שלו גדל, אבל זה היה נעים במיוחד.
"אף אחד לא הכין אותו," אמר ג'ייק. וויל הביט בו בשאלה, אך בחשכה הוא ידע שג'ייק לא ראה את הבעת פניו, אלא רק הרגיש את העיניים של וויל עליו. "את פרסי. אף אחד לא הכין אותו להיות מנהיג."
וויל הנהן. פרסי צעיר משניהם ועדיין מנהיג חבורה של נערים שחלקים מבוגרים ממנו (שלא לדבר על הציידות שהאלים יודעות בנות כמה הן) וכולם עדיין יכלו אחריו לכל מקום בעיניים עצומות.
"הוא מנהיג מלידה," השיב וויל.
"מנהיג מלידה שלא מפחד מהמוות." ג'ייק לגם מהבקבוק שוב וניער את ראשו כשהטעם החזק מגיע לפיו. "בכל פעם שאני רק חושב על לשלוף את החרב שלי-"
השיחה הזו הייתה מדכאת מדי בשביל וויל.
"איזו חרב?" הוא שאל וג'ייק נחר. "או במקרה שלך סכין החמאה."
ג'ייק גילגל את עיניו, "בני אפולו, חושבים שאתם מושלמים בגלל אבא שלכם. מצטער לומר לך את זה, אבל ראיתי במקלחות כמה סכיני חמאה אצל בני אפולו מסוים, בלי לנקוב בשמות."
"למה אתה מביט?" הוא שאל. זו לא הייתה התמימות או הסקרנות, לרגע וויל שכח הכל, המוח שלו נכנס לבלאקאוט טוטאלי, כאילו יש ענן כבד במוח שלו שמסרב להעלם, אבל הענן נותן לו תחושת רוגע וביטחון. וויל תהה לרגע אם הוא באמת רצה שהענן יעלם.
ואז ג'ייק הביט בו ונחר. "למה נראה לך?"
לוח לוויל כמה רגעים להבין ואז: "אה, אוקיי."
הפעם בן היפסטוס צחק, אבל לא צחוק נעים אלא מריר שוויל אפילו מרגיש כאילו ג'ייק צוחק עליו. לא ההרגשה שוויל רצה לחוות באותו הרגע, לכן הוא השתיק את ג'ייק במרפק לצלעות.
"אנחנו לא מושלמים," אמר וויל וג'ייק גלגל את עיניו. "אף אחד לא מושלם."
"חוץ מהאלים," אמר ג'ייק, אבל בליבם שניהם ידעו שזהו שקר, אחרת הם לא היו פה חיים, או שהם ישבו ביחד במרתף של בית מלון משתכרים כדי להעלים כאב.
"כן..." ממלמל וויל והביט בג'ייק שלגם מהבקבוק. "חוץ מהאלים."
עיניו של וויל התחילו במהרה לקלוט את הפגמים בפניו של ג'ייק – צלקת דקה על הגבה שלו כנראה מטופר של מפלצת, אחת נוספת על גשר האף, כנראה מהנפחות, אחת ליד זווית הפה מעוד מפלצת והיא נראית דיי טרייה, עיניים שאינן שוות בגודלן, אף מעט רחב ושפתיים אולי טיפה נשיות...
"יש לי תמונה שלי אם אתה רוצה," אמר ג'ייק ועיניו של וויל זינקו במהירות אל עיניו הלא סימטריות של הנער השני, "תוכל להסתכל מבלי לגרום לי להרגיש מוזר."
"והעובדה שיש לי תמונה שלך לא תהיה מוזרה?" הוא שאל וג'ייק גיחך.
"פחות."
הם נפלו שוב לשתיקה ושניהם שתו לגימה אחת מהבקבוקים שלהם לפני שהם נחבטו ברצפה. וויל לא יודע מי בדיוק התחיל באותו הרגע את הנשיקה, אבל זה הרגיש טוב להרגיש את האצבעות המיובלות של ג'ייק כנגד העורף שלו ומשם לשערו, מעסות במיומנות רבה את הקרקפת. וויל באמת לא ידע איך הוא הגיע לשבת בחיקו של ג'ייק כשהם התנדנדו אחד כנגד השני, והפעם האצבעות של ג'ייק מתחת לחולצה שלו, מרימות אותה מעל ראשו (הם צריכים לשבור את הנשיקה לרגע, אבל אפילו הרגע הזה לא מספיק בשביל וויל להיפכח) ומשמה חזרה לקרב על השליטה. וויל הפסיד בקלות בגלל חוסר המיומנות, אבל הוא עדיין הצליח להוציא מג'ייק גניחות וקללות שערבו לאוזניו בדרך מסוימת, מוזיקה שהוא יוצר דרך ג'ייק.
וזה נגמר באנקה של ג'ייק ורגע לאחר מכן הוא נשך את הכתף של ג'ייק וגם הוא נרגע. האדרנלין עדיין צף במערכת אבל לא היה לו אכפת. וויל לא התחרט על היום ההוא במרתף יחד.
