צפה בקובץ המצורף 103704
מאז תחילת מלחמתה של ישראל בעזה, חלוקים הנשיא ביידן וראש ממשלת ישראל נתניהו מטרות הפעולה. ישראל הייתה נחושה להשמיד את חמאס בכל מחיר, בעוד שגורמים אמריקאים חששו שישראל גורמת יותר מדי קורבנות אזרחים, לא עושה מספיק כדי להבטיח את אספקת הסיוע ההומניטרי וחסרה תוכנית "יום שאחרי" לייצב את עזה לאחר תבוסת חמאס. כפי שאמר לי פקיד אמריקאי אחד, "הישראלים מדגימים איך לא פועלים נגד התקוממות".
נתניהוסרב להטות אוזן. זה הוביל את ביידן בשבוע שעבר לאיים בנתוק אספקת הנשק התקפי אם צהל ימשיך בהתקפה גדולה על רפיח, העיר שבה מסתתרים ארבעת הגדודים הנותרים של חמאס בין יותר ממיליון אזרחים. התעלמות מהעצות האמריקניות, הושפע נתניהו לא רק מבעלי בריתו בקואליציה הימנית, אלא גם מקצינים בכירים בצה"ל, שרבים מהם, אם להיות כנים, אינם רוחשים הרבה כבוד לעצות הצבאיות של ארה"ב. קציני צה"ל טוענים באופן פרטי כי לצבא ארה"ב, שספג תבוסות מווייטנאם לאפגניסטן, חסר המעמד להטיף להם כיצד להילחם בגרילה. יתרה מכך, הם מציינים, לא חיילי ארה"ב ולא כל צבא אחר התמודדו אי פעם עם אויב המסתתר במבצר תת-קרקעי אדיר שכזה: חמאס בנה 350 עד 450 מיילים של מנהרות מתחת לעזה. הביקורת הישראליות מתקבלת בהבנה - רשימת כישלונות הסיכול של ארה"ב במשך עשרות השנים ארוכה ומטרידה - אבל יש לפחות כוח צבאי אחד של ארה"ב שזכה להצלחה מרשימה בסיכול. אלו היו החיילים האמריקנים, בראשות הגנרל דיוויד ה. פטראוס (כיום בדימוס), שיישמו את "הפריצה" בעיראק ב-2007 וב-2008.
כשהחלה הפריצה, נראה היה שמחוז אנבאר נפל לידי אל-קאעידה בעיראק (באותה תקופה, אחת מקבוצות הטרור צמאות הדם ביותר על פני כדור הארץ), ונראה היה שעיראק עומדת לקראת מלחמת אזרחים כוללת בין הסונים לבין שיעים. עד שהמתקפה הסתיימה, ירדה האלימות העדתית ביותר מ-90% ואל-קאעידה בעיראק הובסה ברובה. (לאחר התפרצות מלחמת האזרחים בסוריה ב-2011 והנסיגה הבלתי מומלצת של כוחות ארה"ב מעיראק באותה שנה, יוולד ארגון הטרור הזה מחדש כמדינה האסלאמית של עיראק וסוריה.) יש סיבות רבות להצלחת המתקפה, אם בגידול של 30,000 בסדכ האמריקאי ועד להחלטתם של שייח'ים בולטים של אנבאר לנטוש את אל-קאעידה, אך ביסוד ההצלחה האמריקנית היה שינוי באסטרטגיה. בעבר, התמקדו כוחות ארה"ב בהרג מורדים רבים ככל האפשר ולכידתם, אך הם גילו שהשימוש הכבד של הצבא בכוח האש ומעצרים רחבי היקף של גברים בגיל הצבא יצרו יותר אויבים ממה שהם חיסלו. פטראוס וטראסט המוחות שלו עברו ליישום אסטרטגיית "טהר, החזק ובנה" על פי מודל של ניצחונות עבר נגד התמרדויות כמו מלחמתה של בריטניה במלאיה באמצע המאה, ומלחמת ארה"ב בפיליפינים בתחילת המאה הקודמת.
הם נטשו את המודל הקודם שבו כוחות ארה"ב מגיחים לקרב וחוזרים מדי לילה לבסיסים רחבי ידיים ומבוצרים בכבדות. בגישה החדשה, לאחר לחימה כבדה לניקוי שכונות ממורדים, נישארו כוחות ארה"ב באזור 24/7 כדי לספק אבטחה ולמנוע ממורדים להסתנן מחדש. הם גם סייעו למקומיים להשתקם מפגעי המלחמה. זה לא היה דחף הומניטרי אלא חישוב צבאי קשה שהדרך היחידה לנצח במלחמת גרילה היא להבטיח את האוכלוסייה.
בימים האחרונים הגעתי אל פטראוס וזוג מחברי טראסט המוחות שלו כדי לשאול, לאור ניסיונם בעיראק, מה הם חושבים על שיטת המלחמה הישראלית בעזה. כולם תומכים נלהבים של ישראל, אבל הם מאוד ביקורתיים כלפי האסטרטגיה של צה"ל - או היעדרה.
פטראוס הודה כי עזה "מאתגרת הרבה יותר מפלוג'ה, רמאדי, באקובה ומוסול ביחד", בהתייחסו לערים בעיראק שבהן כוחות ארה"ב לחמו בפיקודו. אבל, הוא טען, "הגישה הנכונה היא קמפיין צבאי-אזרחי מקיף הכולל את המשימות המסורתיות של טיהור (אזורים של מחבלי חמאס), החזק (לשמור על ביטחון האזרחים מפני הסתננות חוזרת של חמאס) ו-שקם (לספק סיוע הומניטרי בשפע, להחזיר את השירותים הבסיסיים לאנשים, ולאחר מכן לבנות מחדש את האזורים הרבים שנפגעו ונהרסו כדי שהאוכלוסייה תוכל לחזור).
הבעיה, לדעתו של פטראוס, היא ש"הישראלים לא מבצעים את מרכיבי ה'החזקה' ו'בנייה' של מסע נגד המרד. "הם רק מתפנים ויוצאים להילחם באזורים אחרים. וזה אומר בהכרח שהם יצטרכו לחזור ולטהר בלי סוף". הניסיון האחרון מאשר את אזהרתו: ב-15 בנובמבר הסתערו כוחות ישראליים על בית החולים א-שיפא בעיר עזה, שאותו תיארו כמעוז חמאס. אחר כך הם עזבו. לאחר דיווחים על כך שהמתחם משמש שוב כבסיס טרור, צה"ל חזר ב-18 במרץ למבצע נוסף בן שבועיים. קצינים לשעבר של פטראוס, שניהם ידועים כמומחים למלחמה בהתקוממות, התמקדו (כמו גם) בהיעדר מדינת קצה מדינית בת-קיימא למערכה הצבאית של ישראל. "ארה"ב לא הצליחה לשקול כראוי איזה סוג של שלום היא רוצה לבנות בעיראק ובאפגניסטן לפני שהיא פלשה לאותן מדינות", אמר סגן-אלוף (דימ) ג'ון נאגל, כיום פרופסור ללימודי לחימה במכללת המלחמה של הצבא. "מבלי לדעת מה אתה מנסה להשיג, פעולות נוטות להיות מפוזרות ובלתי מועילות. ישראל היתה אמורה כבר מזמן ללמוד מהטעויות שלנו ולחשוב על פתרון שתי מדינות עם כוחות ביטחון פלסטינים בעלי יכולת משטרה הן בעזה והן בגדה המערבית".
ברוח דומה, אמר לי אל"מ בדימוס פיטר מנסור, מחבר ספר ההיסטוריה הבסיסי של התקוממיות ופרופסור להיסטוריה צבאית באוניברסיטת אוהיו, "הישראלים בעזה חוזרים על טעותם הראשונית של האמריקאים באפגניסטן ובעיראק: מחפשים פתרון צבאי למה שהוא ביסודו סוגיה מדינית. במרוץ להשמדת חמאס והתעלמות מסיבות השורש של הסכסוך, הישראלים במעשיהם יוצרים יותר לוחמים עתידיים ממה שהם מחסלים בטווח הקרוב. באופן בלתי נמנע, חמאס 2.0 יעלה מאפר הלחימה הנוכחית".
החששות שהעלו פטראוס, נאגל ומנסור לגבי אסטרטגיית ה"טהר ועזוב" המעוותת של ישראל תקפים ומשכנעים. המשמעות היא שגם אם צה"ל ייכנס לרפיח, פעולה זו לא תביא לניצחון ארוך טווח מול חמאס. ניצחון אמיתי במלחמה הזו ידרוש יצירת ממשלה כלשהי בעזה שתוכל לזכות בתמיכת העם ולמנוע מחמאס לחזור לאחר יציאת חיילים ישראלים. אבל נראה שפתרון כזה לא נמצא באופק.
נתניהו מסרב להעניק כל תפקיד לרשות הפלסטינית בעזה, או לקבל כל מפת דרכים להקמת מדינה פלסטינית. זה לא סביר שמדינות ערב המתונות ישלחו "שומרי שלום" או יתרמו תרומה גדולה למאמצי הבנייה מחדש. בטווח הקצר, הדרך היחידה למנוע צוהו ובוהו מוחלט - מוגדישו בים התיכון - היא שכוחות ישראליים יקחו על עצמם את האחריות לביטחון ולממשל. אבל לצה"ל, המצולק מזיכרונות מהכיבוש היקר של ישראל בדרום לבנון במשך שני עשורים, יש אפס רצון להפוך לכוח כובש. זה מובן, אבל התוצאה היא שישראל מנהלת מלחמה שבה הצלחה טקטית עשויה להביא לכישלון אסטרטגי. חוקרים של מכון ראנד מצאו כי בעוד שאסטרטגיות "טהר, החזק ובנה" דורשות התחייבויות ארוכות ולא תמיד עובדות, גישת "אגרוף ברזל" מהסוג שישראל נוקטת - שהתמקדה כמעט אך ורק בהריגת מורדים - הייתה הרבה פחות מוצלחת מבחינה היסטורית. (אסטרטגיית "אגרוף הברזל" עבדה רק ב- 32% מהמקרים במקרים שנחקרו על ידי ראנד, לעומת שיעור הצלחה של 73% למלחמה בהתקוממות ממוקדת באוכלוסייה.)
זה מה שממשל ביידן ניסה לומר לנתניהו ולקבינט המלחמה שלו. המסר המהותי של ארה"ב הוא שלישראל ישנה כל הזכות להגן על עצמה, אבל היא צריכה להיות חכמה יותר לגבי האופן שבו היא עושה זאת. נתניהו חושב שהוא יודע יותר טוב. מכאן המבוי הסתום בין גורמים אמריקאים וישראלים על רקע מבצע רפיח. עם זאת, המחלוקת הזו תיפתר, ישראל תצטרך בסופו של דבר להבין מי ישלוט בעזה, כי אחרת חמאס או קבוצה רדיקלית אחרת פשוט תצא מההריסות וישראל תמצא את עצמה בדיוק בחזרה למקום שבו התחילה.
.
