אני לא רוצה ללחוץ עליה, אבל נראה ש
אני לא רוצה ללחוץ עליה, אבל נראה ש
שירילי בסופו של דבר מרוצה מאוד אם אני כן לוחצת עליה. אבל אני עדיין לא רוצה ללחוץ. אני רוצה שהיא תעשה את הדברים שגורמים לה גאווה, שמחה ואושר, אבל בלי שאני אלחץ עליה. אני כמובן לא מדברת על הדברים שכל ילד סביר בגילה אמור לעשות. זה אם עדיין לא הייתה עושה יתכן שלא הייתה לי בעיה ללחוץ. אני מדברת על הדברים בהם היא הרבה הרבה מעבר. הענין הוא כזה. אולי אתם זוכרים שהיא קוראת לפחות מגיל שנתיים ו-8 (אז גילינו את זה) ומקלידה תשובות במחשב בעצמה (תחילה זה היה תוך שימוש ביד שלי וכעת באופן עצמאי לחלוטין). מחר היא בת 3 ורבע והיא כבר מדברת בסדר גמור, אבל לא מוכנה לקרוא בקול ולענות בקול על השאלות, אבל בקבקריאה בלב והקלדת תשובות אין לה בעיה. אז אני כותבת לה שאלות בתחומים שונים ותרגילי חשבון (כבר הגענו לגבול ה-100 אלף), וכאן מתחילה הבעיה. כשאני מציעה לה לבוא לענות על השאלות ולפתור את התרגילים היא די מסרבת. באופן טבעי הייתם נוטים לעזוב את זה. נכון? אז גם אני חשבתי ככה. אבל ... משהו גרם לי להרגיש שהיא לא רוצה שאוותר, אז אני ממשיכה ללחוץ ובסוף היא "נכנעת", ואז אני מורה לענות על שתי שאלות או שני תרגילים בלבד ומעבר לזה להמשיך רק אם היא רוצה. אבל אז זה מתפרץ והיא עונה לפחות על 10 ומתמוגגת מאושר. כלומר, היא כן רוצה לעשות את זה, אבל לא מוכנה לעשות בלי הלחץ שלי. אז אני לא יודעת מה לעשות. ללחוץ עליה ולהפך להיות כמו כל ההורים הלחצנים (אבל אז להבטיח את האושר שלה) או לעזוב אותה ובסופו של דבר למנוע ממנה את האושר שבצוע המטלות הללו גורם לה? או שאולי יש דרך אחרת לגרום לה לבצע את המטלות ולהפך למאושרת מבלי שאצטרך ללחוץ עליה? חוץ מזה, איך אני יכולה לגרום לה לענות על השאלות גם בדבור ולא רק בהקלדה, עכשיו כשהיא כבר מדברת שוטף. הרי אם היא כבר מדברת בסדר, ואם היא יודעת לכתוב משהו, אין סיבה אמיתית שלא תוכל לאמר אותו. לא ככה? ברור לי שאם היא תסכים לענות גם בדבור, ו/או שתכתוב גם ידנית בלי להעזר ביד שלי, הרבה בעיות בהן נתקלנו בשנה האחרונה לא תופענה שוב.
אני לא רוצה ללחוץ עליה, אבל נראה ש
שירילי בסופו של דבר מרוצה מאוד אם אני כן לוחצת עליה. אבל אני עדיין לא רוצה ללחוץ. אני רוצה שהיא תעשה את הדברים שגורמים לה גאווה, שמחה ואושר, אבל בלי שאני אלחץ עליה. אני כמובן לא מדברת על הדברים שכל ילד סביר בגילה אמור לעשות. זה אם עדיין לא הייתה עושה יתכן שלא הייתה לי בעיה ללחוץ. אני מדברת על הדברים בהם היא הרבה הרבה מעבר. הענין הוא כזה. אולי אתם זוכרים שהיא קוראת לפחות מגיל שנתיים ו-8 (אז גילינו את זה) ומקלידה תשובות במחשב בעצמה (תחילה זה היה תוך שימוש ביד שלי וכעת באופן עצמאי לחלוטין). מחר היא בת 3 ורבע והיא כבר מדברת בסדר גמור, אבל לא מוכנה לקרוא בקול ולענות בקול על השאלות, אבל בקבקריאה בלב והקלדת תשובות אין לה בעיה. אז אני כותבת לה שאלות בתחומים שונים ותרגילי חשבון (כבר הגענו לגבול ה-100 אלף), וכאן מתחילה הבעיה. כשאני מציעה לה לבוא לענות על השאלות ולפתור את התרגילים היא די מסרבת. באופן טבעי הייתם נוטים לעזוב את זה. נכון? אז גם אני חשבתי ככה. אבל ... משהו גרם לי להרגיש שהיא לא רוצה שאוותר, אז אני ממשיכה ללחוץ ובסוף היא "נכנעת", ואז אני מורה לענות על שתי שאלות או שני תרגילים בלבד ומעבר לזה להמשיך רק אם היא רוצה. אבל אז זה מתפרץ והיא עונה לפחות על 10 ומתמוגגת מאושר. כלומר, היא כן רוצה לעשות את זה, אבל לא מוכנה לעשות בלי הלחץ שלי. אז אני לא יודעת מה לעשות. ללחוץ עליה ולהפך להיות כמו כל ההורים הלחצנים (אבל אז להבטיח את האושר שלה) או לעזוב אותה ובסופו של דבר למנוע ממנה את האושר שבצוע המטלות הללו גורם לה? או שאולי יש דרך אחרת לגרום לה לבצע את המטלות ולהפך למאושרת מבלי שאצטרך ללחוץ עליה? חוץ מזה, איך אני יכולה לגרום לה לענות על השאלות גם בדבור ולא רק בהקלדה, עכשיו כשהיא כבר מדברת שוטף. הרי אם היא כבר מדברת בסדר, ואם היא יודעת לכתוב משהו, אין סיבה אמיתית שלא תוכל לאמר אותו. לא ככה? ברור לי שאם היא תסכים לענות גם בדבור, ו/או שתכתוב גם ידנית בלי להעזר ביד שלי, הרבה בעיות בהן נתקלנו בשנה האחרונה לא תופענה שוב.