את בכלל לא מוזרה
אחד היתרונות ביחידנוּת הוא שאנחנו "פטורות" מהחשש לשבר הגדול והנורא הזה כשבן זוג שאנחנו כל כך תלויות בו (כלכלית ונפשית) איננו יותר. אני מחברת את שתי האפשרויות - שהוא עזב או נפטר. אני חושבת שהמשבר הוא גדול ונורא בשני המקרים, גם אם שונה לחלוטין. אני לוקחת כדוגמא את מה שקורה אצלי בעבודה - שתי נשים בסביבות גיל 40 שמתמודדות עם הגירושין ועם ההשפעה של זה על הילדים. עם הצורך למצוא אפשרויות לשלם על כל מה שרוצים - כשקודם לא היתה בעיה כזו בכלל. ובכלל עם התרסקות החיים. אני רואה את זה וכואב לי הלב עליהן, ואלו נשים שתמיד עבדו ותמיד פרנסו ולא הרגישו שהן נתמכות כלכלית, רק נפשית. עכשיו הן מגלות ששתי משכורות זה לא אחד+אחד, אלא קצת יותר. שכשההוצאות הקבועות משותפות, העודף שנשאר מספיק לחיים ברמה הרבה יותר גבוהה. והעומס הרגשי - ההתמודדות עם הסטירה לנשיות (כי הרי אם הוא עזב אותי אז אני לא נשית/מושכת/מעניינת/משקיעה מספיק) ועם ההשפעה של הפרידה על הילדים ועל המשפחה המורחבת, וגם חברים. איך מחליטים איך לחלק את החברים המשותפים? ומה אם הילדים של החברים האלו הם החברים של הילדים שלנו? בעיות. לעומתן, ילדונת מתוקה בת רבע לשלושים שבטוחה שלה ולבעלה זה לא יקרה. הם אוהבים ומכבדים אחד את השניה, ובחיים לא ייפרדו. וגם אם כן, הם יעשו את זה בנימוס. נו שוין... לאחר מספר נסיונות עקרים להסביר לה שאף פעם אי אפשר לדעת מה יילד יום ועדיף לנסח מסמך חלוקת ממון בעודם אוהבים (מאשר להיתקע אח"כ) פשוט ויתרנו. היא מבחינתה אומרת שאין לה שום כוונה להביא את בעלה לאיזשהו ארוע של העבודה כי רמת המרמור גבוהה מדי. מצד שני, ה"פטור" הזה משברון החיים במקרה ש... משמעותו שאין לנו זוגיות. אין לנו מי שהוא חלק כל כך אינטגרלי בחיים שלנו שאנחנו נשענות עליו ונתמכות בו גם מבלי משים. זה למשל חסר לי, ואני לא יודעת אם יהיה לי שוב. ומצד שלישי (נהייתי פילוסופית על הבוקר) אולי העצמאות הזו, שהיא בעיני דבר מאד בסיסי לאופי של יחידנית, אולי זה מה שגרם שבסופו של יום, לאחר כמה מערכות יחסים רציניות מאד, נשארתי לבד. אני חושבת אחורה ואחד האקסים שלי אמר לי פעם - גבר רוצה להרגיש שצריכים אותו, את אף פעם לא נתת לי להרגיש שאת צריכה אותי. נחמד לך שאני בסביבה, אבל את לא ממש צריכה אותי.
