אהובה שלי
מי אם לא את יכולה להוציא אותי מהמערה שלי? אני כל כך שמחה שהעלית על הכתב את כל הסיפור, למרות שכבר שמעתי אותו ואני מכירה אותו כמעט בע"פ שמחתי לקרוא אותו (את רואה שבסוף מצאת את המילים הנכונות? ואת חששת שכושר הביטוי אבד לך). חויתי איתך את ההריון הזה ממש מתחילתו, החל מהבדיקה הראשונה שאמרה שאין הריון והבדיקה שאחריה שהבהירה לנו שהיה ביוץ מאוחר). נשמתי, אחותי לסבל, את יודעת כמה אני אוהבת אותך, כמה דמעתי איתך התרגשתי בכל בדיקה, ייחלתי וקיויתי ואכן האמנתי בכל ליבי שהפעם זה יהיה אחרת. אני עוד זוכרת כאילו היה זה אך אתמול איך נכנסתי איתך לבדיקת האולטראסאונד כשהייתי אצלך בצרפת, איך הרגשתי שכל הדם עוזב את גופי כשהרופא מלמל כל מיני דברים בצרפתית (ואני כמו אהבלה לא מבינה מילה בצרפתית ורק מרגישה את אצבעותיי נשברות מלחץ ההחזקה- שרק הכל יהיה תקין), ואז, ראיתי אותה -את המתוקה לראשונה על המסך, מנופפת לי לשלום, כאילו אומרת: "מה אתם בלחץ? אני כאן כדי להישאר, יהיה בסדר). ואכן הכל בסדר, והיא מקסימה ומדהימה וזכתה בהורים נפלאים (והגיע הזמן לשלוח תמונות מעודכנות!!!). אני תיכף מתקשרת אלייך יקרה שלי, אוהבת אותך כל כך, ומאושרת שאת סוף סוף אמא.