חוויות מהבארבי אולי??

[MamoOoshA]

חוויות מהבארבי אולי??

בקצרה ומבלי להיכנס למקומות אישיים (בינתיים..)
אני רק יכולה לומר שהופעה בבארבי הייתה פאטזיה שלי
במשך 4 ומשהו שנים, מהרגע שההופעה הקודמת שם נגמרה.

והם הוכיחו לי בדיוק-בדיוק למה.


החפירה המלאה שלי עוד תגיע מתישהו בהמשך,
עכשיו אתם!

 

[linor417]

ממש בלי לחפור,

בחמש מילים:
אנרגיה, רגש, טירוף צורך ואהבה.

בלא מעט הופעות הייתי מאז שנות ה"עשרה". למען האמת, אפשר אפילו לומר שהייתי בהרבה,
ויכול להיות שזה רק הזיכרון שמתחיל לתעתע-
אבל אני חושבת שההופעה הזו מוכתרת כהופעה הטובה ביותר.
ולא רק שלהם.


ולחשוב שכמעט והחלטתי לוותר...


אולי ארחיב אחר כך. כרגע זה נראה לי ממצה מספיק.

 

[MamoOoshA]

לא בסדר שלא ידעתי שאת שם!

 

[linor417]

זה נכון.

 

[MamoOoshA]

פעם אחרונה.

אח"כ כבר לא ייסלח

 

[mrs sea]

חיכיתי שיפתח שירשור לזה באמת!

יאללה שלהם.
אפתח בזה שרק עכשיו עכשיו הפסקתי לצלוע מאשכרה התכווצות שרירים ברגליים, מה שהשאיר את חווית ההופעה צרובה בי [וברגליי].

לפני ההופעה קישקשתי עם תומר, כהרגלנו, על כל מיניי שטויות ובינהן ש'כמה בא לי פתאום שייפתחו עם שחק אותה' "למרות שתחשוב על זה, הימים שלנו יכולה להיות אחלה פתיחה" ואז הייתי מבסוטה על החיים שכך היה.
כל כך נהנתי בהופעה הזו, שכמעט לא נעים לי להגיד שהרבה זמן כבר לא נהנתי ככה. אח"כ שמעתי קצת פירצוף על המון להיטים וכו', אבל בזכות הגאונות של הסדר בפלייליסט ממש לא הרגיש לי ככה, והסיום עם קח אותי סגר אותה באופן מדהים וכל כך נכון מבחינתי שלא היה לי כבר אכפת מכלום.
מוסיקה סוחפת עם טקסטים שאף לא מתיישנים- כמו האנשים הקסומים האלה. יש בהם מן הקסם של חיי-נצח אני חושבת, תמיד רלוונטים בצורה זו או אחרת.
שורות שנדחפו בפרצוף כמו אגרוף הכרחי, או נבעטו בבטן וחלק שעטפו וחיבקו, ואחרות שיש להן תמיד את המקום המיוחד שלהן אצלי.

אני חייבת להקדיש תודה מיוחדת על אמן. אין, אין עליכם- תודה הרבה יותר גדולה ממה שהמילה הזו אומרת.



ועכשיו חודש? באמת?

 

[HiLLaBahaR]

פלייליסט?

אפילו לא לפי הסדר..
רק לדעת.

 

[MamoOoshA]

ותודה לחן.

[הדרן ראשון - ליפול ועוד ארון. לא זוכרת אם או מה היה לפני ליפול.
הדרן שני וסיום - קח אותי]

 

[mrs sea]

'אצלך בעולם' לפני ליפול

 

[MamoOoshA]

שוב אני שוכחת שירים שאני לא אמורה?

מסתבר שאנ'לא בוחר מה לשכוח

 

[HiLLaBahaR]

תודה, אבל..

עכשיו אני מצטערת ששאלתי

 

[MamoOoshA]

ואני עוד יותר מצטערת שלא באת

 

[MamoOoshA]

כנראה שה"בהמשך" הוא עכשיו.

[בינינו? הוא ממש לא עכשיו.
אבל עבר מלא זמן, ואני רק דוחה את הרגע,
פשוט כי אני יודעת שיהיה לי קשה להסביר.]


מהרגע שגיליתי שהלהקה חוזרת לבארבי אחרי כלכך הרבה שנים שלא,
רציתי שכבר יגיע. וחיכיתי. וציפיתי. והתלהבתי. והתרגשתי. בטירוף.
ואז התחיל השבוע, שבסופו ההופעה, עם בשורות רעות יותר משאפשר להעלות על הדעת.
בשורות שהכניסו אותי להלם. וכשההלם קצת נרגע, השתלטה עליי העצבות.
איפשהו ביניהם נפל לי האסימון שיש לי את הלהקה בעוד כמה ימים. ואיזה מזל יש לי.
אם הם הצליחו להרים אותי לפני שבע שנים (ומאז בכל שנה),
אולי גם הפעם זאת הדרך?
אני עדיין לא יודעת לגמרי לענות על זה,
כי אני די מדחיקה את כל הסיפור שהיה.
אבל אני כן יודעת לומר שאם הייתי רואה את עצמי מהצד לפני ההופעה
ובמהלכה - לא הייתי מאמינה בחיים שמדובר באותו אדם.
מחיוורון, חולשה, כאב ראש נוראי וחוסר הבעה בפנים,
הפכתי לילדה מרוגשת, קופצנית וחייכנית.
ואת זה.. רק הם יכולים.

כרגע במבט לאחור הערב הזה רץ לי בראש כמו אלבום תמונות מהיר, רגעים-רגעים:
ההגעה המוקדמת, זמן האיכות עם אחותי הקטנה [ש-וואו!איך גדלת, ילדה!],
ההבנה והחיבוק בעקבותיו, אנשים מסוימים ששמחתי לפגוש,
לעמוד בדיוק במקום שרציתי, לכתוב קצת ולהסביר, פתיחה עם הימים שלנו, המון אורות ועשן,
אמן, מבט, חיוך, אני נשאבת, אין אחרת,
תפיסה ברגע הנכון ומלא אהבה, הדרן עם לי וליפול,
עוד חיבוק, ועוד חיבוק, ועוד חיבוק.
ותודה. ענקית. שלא. תיגמר. לעולם.