כנראה שה"בהמשך" הוא עכשיו.
[בינינו? הוא ממש לא עכשיו.
אבל עבר מלא זמן, ואני רק דוחה את הרגע,
פשוט כי אני יודעת שיהיה לי קשה להסביר.]
מהרגע שגיליתי שהלהקה חוזרת לבארבי אחרי כלכך הרבה שנים שלא,
רציתי שכבר יגיע. וחיכיתי. וציפיתי. והתלהבתי. והתרגשתי. בטירוף.
ואז התחיל השבוע, שבסופו ההופעה, עם בשורות רעות יותר משאפשר להעלות על הדעת.
בשורות שהכניסו אותי להלם. וכשההלם קצת נרגע, השתלטה עליי העצבות.
איפשהו ביניהם נפל לי האסימון שיש לי את הלהקה בעוד כמה ימים. ואיזה מזל יש לי.
אם הם הצליחו להרים אותי לפני שבע שנים (ומאז בכל שנה),
אולי גם הפעם זאת הדרך?
אני עדיין לא יודעת לגמרי לענות על זה,
כי אני די מדחיקה את כל הסיפור שהיה.
אבל אני כן יודעת לומר שאם הייתי רואה את עצמי מהצד לפני ההופעה
ובמהלכה - לא הייתי מאמינה בחיים שמדובר באותו אדם.
מחיוורון, חולשה, כאב ראש נוראי וחוסר הבעה בפנים,
הפכתי לילדה מרוגשת, קופצנית וחייכנית.
ואת זה.. רק הם יכולים.
כרגע במבט לאחור הערב הזה רץ לי בראש כמו אלבום תמונות מהיר, רגעים-רגעים:
ההגעה המוקדמת, זמן האיכות עם אחותי הקטנה [ש-וואו!איך גדלת, ילדה!],
ההבנה והחיבוק בעקבותיו, אנשים מסוימים ששמחתי לפגוש,
לעמוד בדיוק במקום שרציתי, לכתוב קצת ולהסביר, פתיחה עם הימים שלנו, המון אורות ועשן,
אמן, מבט, חיוך, אני נשאבת, אין אחרת,
תפיסה ברגע הנכון ומלא אהבה, הדרן עם לי וליפול,
עוד חיבוק, ועוד חיבוק, ועוד חיבוק.
ותודה. ענקית. שלא. תיגמר. לעולם.