האושר והנחלה
New member
עולם המרזים נחלק לשנים
יש את את אלו שהיו פעם רזים , השמינו ורוצים לחזור.... ויש את אלו שהיו תמיד שמנים ובחרו לרזות... אני חושבת שיש לקחת בחשבון נתון התחלתי זה כדי להבין ולבחון מה היו המניעים הראשונים של האדם וכיצד הוא מקבל או יכול לקבל, את ההרזיה, העצירה ומראהו לעומת בריאותו. אנשים שהיו רזים רוב נערותם ואולי אף חלק מבגרותם, חשים שהם "רזה מצופה" ובדימיונם הם רואים עצמם רזים. אנשים אלו רוצים לחזור לאן שהו וקשה להם לקבל שהם עדיין לא שם. הם אולי כועסים על עצמם "איך נתתי לעצמי להגיע לכאן?" אבל המטרה שלהם מאוד מוגדרת. אפשר להסביר להם שהגיל והלידות וכ"ו וכ"ו ואפשר אפילו לשכנע אותם לוותר על כמה קילו. אבל מצבם הנפשי מונע במפורש מתחושת הצורך העמוקה של לחזור להיות כמו פעם. ובמקביל מלווה תחושת כשלון כשזה לא מצליח... (אפרופו שרשורינו הקודם. אצל הרזים לשעבר , אלמנט הבריאות הוא בדרך כלל משני יותר אם לא מבוטל. היכולת שלהם להתפשר היא מועטת מאחר והם "היו שם כבר". איו להם שום סנטימנטים לשומן שלהם והוא, בדרך כלל, לא מהווה מגננה משמעותית. אנשים שהיו שמנים בצעירותם והחליטו לרזות טעמיהם שונים והמשקל שניתן לשומן הוא אחר. בהרבה מקרים הם ידמיינו עצמם, כשהם עוצמים עיניים, כשמנים גם כשירזו מאוד. כל קילו שיורד הוא בדרך כלל שמחה ואפילו "תקיעה" היא פחות נוראה כי היא "דחיה" או "שפת הגוף" או "סימן שצריך לנוח" ואיננה נוראה כל כך. אני חושבת שאצל אנשים אלו הטריגר של הבריאות היה יותר משמעותי ועם הירידה במשקל גובר החלק האסטיתי. אצל אנשים אלו יש לשומן משמעויות עמוקות יותר וחשובות יותר כמגננות וכסמל. אנשים אלו ביתר קלות מוכנים "להתגמש" עם משקל היעד שלהם ואפילו לומר אחרי איזו תקופה: "או קיי אז אני אהיה שמנמנ/ה ולא רזה. העיקר BMI בריא" אני חושבת שהעליתי כאן נקודת ראייה שונה לאופן בו אנשים בכלל וחברי הפורום בפרט מתייחסים להרזיה /השמנה/כשלון /הצלחה. מיותר לציין שיעל ואני , למקרה הזה, שייכות לקבוצה הראשונה. ובמקרה גם במשבר קל באותה העת.
יש את את אלו שהיו פעם רזים , השמינו ורוצים לחזור.... ויש את אלו שהיו תמיד שמנים ובחרו לרזות... אני חושבת שיש לקחת בחשבון נתון התחלתי זה כדי להבין ולבחון מה היו המניעים הראשונים של האדם וכיצד הוא מקבל או יכול לקבל, את ההרזיה, העצירה ומראהו לעומת בריאותו. אנשים שהיו רזים רוב נערותם ואולי אף חלק מבגרותם, חשים שהם "רזה מצופה" ובדימיונם הם רואים עצמם רזים. אנשים אלו רוצים לחזור לאן שהו וקשה להם לקבל שהם עדיין לא שם. הם אולי כועסים על עצמם "איך נתתי לעצמי להגיע לכאן?" אבל המטרה שלהם מאוד מוגדרת. אפשר להסביר להם שהגיל והלידות וכ"ו וכ"ו ואפשר אפילו לשכנע אותם לוותר על כמה קילו. אבל מצבם הנפשי מונע במפורש מתחושת הצורך העמוקה של לחזור להיות כמו פעם. ובמקביל מלווה תחושת כשלון כשזה לא מצליח... (אפרופו שרשורינו הקודם. אצל הרזים לשעבר , אלמנט הבריאות הוא בדרך כלל משני יותר אם לא מבוטל. היכולת שלהם להתפשר היא מועטת מאחר והם "היו שם כבר". איו להם שום סנטימנטים לשומן שלהם והוא, בדרך כלל, לא מהווה מגננה משמעותית. אנשים שהיו שמנים בצעירותם והחליטו לרזות טעמיהם שונים והמשקל שניתן לשומן הוא אחר. בהרבה מקרים הם ידמיינו עצמם, כשהם עוצמים עיניים, כשמנים גם כשירזו מאוד. כל קילו שיורד הוא בדרך כלל שמחה ואפילו "תקיעה" היא פחות נוראה כי היא "דחיה" או "שפת הגוף" או "סימן שצריך לנוח" ואיננה נוראה כל כך. אני חושבת שאצל אנשים אלו הטריגר של הבריאות היה יותר משמעותי ועם הירידה במשקל גובר החלק האסטיתי. אצל אנשים אלו יש לשומן משמעויות עמוקות יותר וחשובות יותר כמגננות וכסמל. אנשים אלו ביתר קלות מוכנים "להתגמש" עם משקל היעד שלהם ואפילו לומר אחרי איזו תקופה: "או קיי אז אני אהיה שמנמנ/ה ולא רזה. העיקר BMI בריא" אני חושבת שהעליתי כאן נקודת ראייה שונה לאופן בו אנשים בכלל וחברי הפורום בפרט מתייחסים להרזיה /השמנה/כשלון /הצלחה. מיותר לציין שיעל ואני , למקרה הזה, שייכות לקבוצה הראשונה. ובמקרה גם במשבר קל באותה העת.