כותבת לך דברים שכנראה לא תאהבי לשמוע
אפילו מבלי להכיר כלל אותך ואת ביתך ואת כל מה שקרה, אני מבינה את התשובה של הבת שלך.
כי מבין השורות של הודעתך זועקת נימה של האשמה כלפיה, ושל "אני המלאך והקורבן והיא הרעה שמתעללת בי בלי שום סיבה".
זועק לי שאת לא רואה אותה ולא מנסה כלל להכיר בקושי שלה.
את כותבת על "הסבל בלתי נגמר" - שלך.
את כותבת "איך ילדה מסוגלת להתעלל באמא...?" - היא השטן המתעלל ואת הקורבן. את ממש מאשימה אותה פה ברוע לב!! ואת מתפלאת שלא טוב לה להיות בקשר איתך? במישהי שרואה בה כזאת מרשעת?
את "אמא שרק דאגה ונתנה..." - שום דבר רע לא עשית, היא פשוט לא סובלת אותך סתם ככה בלי סיבה, כנראה שהיא מכשפה כפוית טובה ששונאת את מי שדואג לה.
את מספרת שהיא "תקופה ארוכה שהתעללה בי נפשית" - וזאת את כותבת על ילדה בת 12-16 שעברה משבר עקב גירושים לא קלים של הוריה... ממש שטן.
הכל הצדקה לעצמך. זה העיקר.
איפה היא בסיפור שלך?
איפה מה שעבר עליה ? איפה הקושי שלה?
איפה האמפתיה לילדה שחוותה משבר קשה, ושכנראה לא ידעה איך להתמודד ולהכיל אותו וזעקה לעזרה בהתנהגות בעייתית, ואימה, זו המלאך שרק נותן ורק דואג, בעצם גירשה אותה מהבית, ביקשה להפטר ממנה, בצעד שמן הסתם הכאיב לה רק יותר וקשה לה אולי עד היום לסלוח עליו?
אני לא מאשימה אותך על הצעד שעשית, אולי באמת לא ידעת איך להתמודד והיה לך קשה מידי וזה היה צעד נכון - הבעיה היא שאין לך פה שום אמפתיה לצד שלה, לכמה שזה מכאיב ומאכזב וכמה יכול להיות קשה לילדה בת 16.
וגרוע מזה שאין לך אמפתיה - את עוד באה אליה בהאשמות קשות.
את רואה ילדה מתעללת במקום ילדה שזעקה לזערה.
בשביל פיוס אמיתי צריך לראות את הצד השני. צריך להבין אותו ולרצות להבין אותו.
צריך להיות מוכן לקבל שלא היית טלית שכולה תכלת, ושכן פגעת ואכזבת והכאבת, גם אם הכוונות שלך היו רק לתת ולדאוג.
מההודעה שלך נובע שאת עדיין במקום של לראות רק את עצמך, והדבר הכי חשוב לך הוא להצדיק את עצמך.
להכחיש כל סיבה אפשרית שאולי כן יש לה לכעוס עליך.
לא להכיר בשום טעות שאולי נעשתה, בשום עוול שאולי נגרם לה (ללא כוונה, אפילו רק מעצם הגירושים).
אין פלא שלא טוב לה להיות במחיצת האם שהיתה אחראית (יחד עם אביה) למשבר שעבר עליה בגיל 12, שלא ידעה איך לעזור לה להתמודד איתו, שהעדיפה להרחיק אותה מביתה בגיל 16 - ושעד היום עוד מאשימה אותה בכל זה ורואה בה מתעללת. שעד היום לא מכירה בכאב שלה (של הבת).
את חותמת את הודעתך ב"ליבי ליבי עם אותם אבות ואמהות שחווים נתק מילדיהם..."
אז אני אגיד לך שליבי דווקא עם אותם ילדים, שהוריהם לא רואים איך הם מכאיבים להם...
נסי לפתוח את ליבך לצד השני, לשים את עצמך בצד פעם אחת, ולראות את ילדתך ואותה בלבד - את הכאב שלה ולא את שלך.
בלי "אבל רק נתתי...", בלי "אבל הייתי שם בשבילה תמיד..." בלי צידוקים. יש הצדקה לכאב שלה, זה בטוח. אל תקחי את זה ממנה. במקום זה תבקשי סליחה בכנות, ואולי יום אחד תקבלי את אותו הדבר בחזרה ממנה.