../images/Emo68.gif סדר ../images/Emo176.gif
הדרכים העדיפות שלי ללמוד דברים חדשים, והסדר לא חשוב, כולם בעדיפות: קריאה, כתיבה, מרצה פרונטלי, לימוד אישי, מורה פרטי, חברים, סרט טלויזיה או קולנוע, הצגה, כתובות על חולצות טריקו, האישה והאיש "הקטנים" שברחוב או בסופר, אינטרנט, שינה, פעילות יומיומית, מתקשרים. ומה שאני אוהבת אבל שכחתי. בעיניי יש חשיבות ענקית לאיך. לא רק למה. בקשר למה שאני מבינה הכי טוב, מקדם, מעכב וחשוב - קטע שכתבתי (לא היום) בנושא זה:
שיהיה כבר סדר! כל-כך ניסו להשפיע עלי. וכשזה לא הלך - אז לשכנע: "רק את הדבר הזה. תנסי." כשגם זה לא עבד, ניסו להפחיד אותי. מכירה את זה. מדובר בשליטה, בכפייה ובהשגחה. לפעמים מדובר בהתנשאות - אבל בטח שלא מדובר באהבה. העניין הזה מלמד על חרדה ובהלה של מישהו, ובטח שלא מתייחס לחרדה ולבהלה שלי. אף פעם לא דובר בזה שתהיה בי אהבה כלפיי הדבר הזה שניסו לשכנע. או שיש לי כשרון או יכולת. והכי הכי - הדחיפה הפנימית, הצורך הפנימי. אני שייכת לסוג הזה של האופי, שזה אף פעם לא מצליח לי ולא נקלט כשאני נמצאת במסגרות לימוד מסודרות או כשלא נותנים לי חופש. העניין הזה כבר נכשל אצלי כשלון חרוץ פעם אחר פעם. באופן קבוע ורצוף אני שוברת לעצמי את הרגליים - שלא לדבר על הפציעות של הכנפיים. במקרה הטוב זה הסתיים סתם, כי זה הסתיים, ובמקרה הרע זה נסגר בתחושת ייאוש שלי מעצמי ובמצב-רוח מצ'וקמק. המצב שבו המוח שלי היה סגור לחלוטין, ריק ומעוצבן, התרחש כששמעתי את המושג: "עבודת גמר - זה חובה כאן!". רק זה היה מספיק כדי שאקבל את התחושה שכל האורות אצלי במוח נדלקים וכבים בבת אחת, והרגשתי כמו רמזור שזרקו עליו אבן. ולפעמים כמו תרנגול מרוט. אבל אחרי שעברתי את זה מספר פעמים, הפסקתי להתעצבן וסרבתי לשתף פעולה. זה הצליח לי רק כשזה הגיע בהצלבה של השכל הישר שלי, היכולת, הרצון והסדר הפנימי שלי. למדתי רק ממישהו שישב לידי או הלך אתי בהתאמה והראה לי או הסביר. חס וחלילה שלא ירצה לי ושלא ילמד אותי! אני לומדת בעצמי. כשמלמדים אותי - אני לא קולטת כלום. שלא לדבר כבר על זה שאז גם כאב לי הראש פחד, והרגשתי שמלמד הדרדקים הוא אויב הציבור שלי: אטילה מנהיג ההונים או ג'ק המרטש. כשהיושב אתי היה אויב הוא לימד אותי והירצה, ובעיקר - היה עסוק נורא בעצמו ולא הקשיב למה שקורה סביבו. לא עקב אחרי מה שקורה אתי בפועל בשטח או מה שאני אומרת לו. לא נתן לי את האפשרות להבין את מה שאני מבינה, והיה אסור לי לא להבין את מה שלא הבנתי. דחס בשצף-קצב את כל מה שהוא ידע, לא חשב, לא עצר לרגע, לא העניק תשומת-לב. לא יכולתי לבחור במה שאני בוחרת ולהזיז את הדברים שמיותרים לי. בראש היה לי סלט שלם אבל בלי שמן-זית, ואני לא ראיתי ולא זכרתי כלום. אפילו לא את הדברים שאני אוהבת ומבינה. מצד שני, יכולתי להיות אויב הציבור שלי בעצמי. יכולתי להיות עיוורת או להתעלם מהדברים הכי חשובים שיש. גם לא להתייחס לרמזים ולסימנים שהתחושות שלי העבירו לי והמשכתי לסבול סתם. יכולתי לבשל על פי מתכונים שלא מדברים אלי ולהרוס אותם, כמו כלום. יכולתי לעמוד בקצב של מישהו אחר - קצב שלא התאים לי - וליפול, או כמעט. לשהות בחברת בני-אדם שלא הרגשתי איתם בנוח או כאלה שלא הבנתי - והם בטוח שלא הבינו אותי. ולרצות למות שם. בטח שאני יכולה לעשות את זה גם היום, אבל אם כבר למות, אז למה לא ללכת ישר לתוך הים ולטבוע? למה לי לעשות סיבוב, לצנוח לים מלמעלה מהשמים, לחטוף חבטה איומה בבטן, להתיז על מישהו שבמקרה עבר שם בסביבה, ורק אחר-כך להתחיל לשקוע? כדי שיהיה סדר בבית הזה אחת ולתמיד וסופית, יש לי מילה קטנה להגיד: אמר ג'ורג' אלגוזי: "חבר פרלמנט, שר בממשלה ונשיא המדינה רשאים להיות אנאלפביתיים. שום חוק לא קובע שעליהם להיות בעלי דיפלומה או תעודה כלשהי. אולם הנוהג הוא שונה לגבי פקידים, מכונאים ומהנדסים. הם זקוקים לתעודה כלשהי המעידה על כושרם המקצועי." ובאופן פרטי אני רוצה להוסיף: הראשונים, אלה הרשאים להיות אנאלפביתיים, לא רשאים להיות לא מוסריים ולא רשאים לא להיות בני-אדם. והאחרונים, בעלי-התעודה, לא רשאים להיות לא-מקצועיים - למרות התעודה - ולא רשאים להיות רשלניים. ועוד באופן פרטי אני רוצה להוסיף לרשימת חסרי התעודה גם אמנים נפלאים ומטפלים רגישים ומדהימים התומכים באנשים ומחזקים אותם. וכבר שנים שאני מניחה לילדיי לסיים את לימודיהם בשקט. ואפילו עם תעודה, אם זה מה שהם רוצים.
רק כשאנחנו מפסיקים לנסות להפוך אחרים למה שאנחנו חושבים שהם צריכים להיות, הם מתקרבים יותר לפוטנציאל שלהם.
מה המשותף. סבון וחינוך אינם מידיים כמו רצח, אבל לטווח הארוך הם הרבה יותר מסוכנים. מרק טוויין
) מיקי