מה דעתכם - אמא יכולה לדכא שאפתנות של בתה?

[olam varod]

מה דעתכם - אמא יכולה לדכא שאפתנות של בתה?

אני כבר מתנצלת על אורך ההודעה (אני תמיד מתנצלת גם כשלא צריך... וזה רק חלק מהבעיה שלי) אני תמיד בתחושה שאמא שלי לא מבינה אותי. גם כשהייתי נערה וגם כשאני בוגרת ובעלת משפחה משל עצמי. אני נשואה עם בעל מבין ותומך שלאחרונה החלים מסרטן במוח. יש לי 3 ילדים האחד חייל, השני נמצא בכיתת חינוך מיוחד בגלל בעיות תקשורת, והשלישית ביסודי עם הפרעת קשב וריכוז. כל השנים אהבתי ללמוד, הייתי תלמידה מצטיינת, ושאפתי לגדולות. בנערותי לא היה מי שידחוף אותי ואימי שילמה עבורי לימודים עד כיתה יג' שבה קיבלתי דיפלומת טכנאי. אבל לימודים מעבר לזה היא לא חושבת שבכלל צריך. לא הנדסאים ולא משהו אחר. גם כשלמדתי לתואר ראשון וזה היה לאחר נישואיי ועל חשבוני היא כל הזמן דיכאה אותי: למה אני צריכה ללמוד ואיך אין לי זמן לילדים שלי בגלל הלימודים. בצעירותי עברתי מקרה של תקיפה מינית קשה ואמא שלי לא יודעת מזה עד היום, לא הרגשתי שאני יכולה לספר לה והיא תבין אותי אלא תכעס עליי ותאסור עליי לצאת מהבית כאילו אני אשמה. כתוצאה ישירה של המקרה התנהגתי בצורה לא בטוחה מבחינה מינית ולאחר כמה שנים נכנסתי להריון. בצעתי הפלה מאוחרת ושוב ללא ידיעתה של אימי כי ידעתי שהיא תרצה שאתחתן עם הבחור, מה שאני לא רציתי. בסוף נודע לה אבל היא שוב האשימה אותי ובמקום לטפל בי הטיחה בי האשמות איזה מופקרת אני. הבית שגדלתי בו היה קשה מאוד ואבא השליט טרור ואיסורים רבים, וגם כאן היא לא היתה לצידי או לצד אחיי. כשבגרתי לא יכלתי להשקיע הרבה בעבודה מהסיבה שבני האמצעי היה זקוק לי. אבל יסורי המצפון כבר טמונים עמוק בתוכי והיום כשאין לי מגבלה כזו אני עדיין תקועה. ועכשיו היא כועסת עליי בגלל סיבה טפשית ולי נמאס מהחשבונאות שלה. היחסים לא פתוחים, היא לא מקור לסיוע או נחמה עבורי ואני לא פונה אליה כשיש לי בעיה, אלא רק לשם הנימוס, אני מעדכנת אותה במה שקורה איתי, וזה רק בשנים האחרונות. ועדיין אני חושבת שההשפעה הזו שלה "תוקעת" אותי ואני לא מצליחה לפרוץ קדימה למרות שאני מבורכת בהרבה כשרונות. יש לי כל הזמן דיבור בראש - מה אמא תחשוב עליי? היא תקעה בי עמוק את ייסורי המצפון על זה שאני נוטשת את הילדים, ובכלל משקיעה בעצמי בעוד שלפי אמונתה האמא היא הכי פחות חשובה. ואני מסתובבת בעולם עם המון הבטחות לפוטנציאל שלא ממומש ולא מצליחה להוציא מעצמי יותר מבינוניות כי אמא לא תהיה מרוצה. היא תשפוט אותי וזה תמיד לחומרה. אני מספרת על קצה המזלג את הרקע שממנו באתי. בפעמים שעשיתי החלטות בהתאם למה שהיה מתאים לי הדברים הצליחו לי. אולם לאורך השנים אני מרגישה שאני מאפשרת לאחרים להשפיע על שיקול דעתי. והאמונה שאמא שלי תרצה טוב בשבילי עודנה קיימת אבל אני נוכחתי שרצונות לחוד ומעשים לחוד.אני חושבת שבגלל שהיא לא שאפתנית אלא מאוד פשוטה בחייה היא מנסה למשוך אותי לשם - ולא מתאים לי המקום הזה. תודה שקראת עד כאן, השחרור רק מתחיל ... למרות שקשה לי להודות בפני עצמי שאימי מעיקה עליי, המקום הזה להתבטא בחופשיות מקל מאוד. מפחיד אותי ללכת צעד נוסף ולהיגמל ממנה. ואני בדר"כ אופטימית...

 

[תפו ופוזה]

גם אם סיפרת על קצה המזלג המסר עבר../images/Emo75.gif

אמא שלך אכן שבוייה בפרדיגמות שלה ועושה הכל להכיל אותן עליך כל עוד תשתפי פעולה זה ימשיך!

חד וחלק המענה וגם התשובות לכל השאלות נמצאות אצלך. אין לי מושג מהי הקירבה הפיזית שלך לבית הורייך. אבל יש לזה משקל שולי. תתחילי להתנהל כאם כרעיה כאדם בוגר, עצמאי. שחלקה אמך מקבל את הפרופורציות הראויות- כבוד להורים, כבוד לאדם מבוגר. וזהו! כאן מתחיל חלקך! קחי אחריות על הקשר הזה. (ההגאים ביד שלך) קחי אותו למקום שאת רוצה (אני הייתי במקום דומה לשלך מול אמא והפסקתי לשתף פעולה אחרי השחרור מצהל!) אמא אומנם שתלטנית אבל מוקדם מאוד בחיי הבנתי שהכוח בידי ואני עושה מה שנכון לי. כולל אחריות על הבחירות שלי (נישאתי לבעלי בניגוד גמור "להסכמתה"- גם כשאמרה לי "את תתחתני איתו על גופתי המתה") כשהכרזנו על נישואין בארוחת ערב שישי, פסקה ארוחת הערב וכל אחד מהמסובים התפצל למקום אחר בבית. נותרנו אני ובעלי ליד שולחן השבת לבד. אולי אבא ישב בסלון. ואני לא ויתרתי. כי הבחירות וההחלטות הן שלי!!!!!! (אנו נשואים 26 שנה והורי מתים עליו.) יקרה, קחי אחריות. תפני את המראה אליך- כך אנו אומרים באימון אישי . התבונני על עצמך בקשר הזה! קחי אחריות על כל צעד מולה אל תתני לה להוביל אותך. אל תשתפי בכל דבר, אין צורך. תתחילי להמעיט מיידע, בטח מה שלא ראוי/הכרח שהיא תדע. וגם אם תביע דיעה את יכולה לומר בנימוס: "אמא תשמרי את זה לעצמך אני לא חייבת לשמוע את זה תזכרי שאני כבר גדולה בת X ויש לי אחריות על חיי." דעי לך אני קוטעת את אמא בכל מני משפטים כי אני לא מוכנה לשמוע רעל ולא ארס ולא את הפרדיגמות העתיקות שלה על הקשיים של חיי. שחררי. את יכולה ואת רוצה. תתחילי לחשוב אחרת. לפני כל אניטראקציה איתה חשבי מה משרת אותך ומה פוגע בך.

בהצלחה אשמח לסייע יום טוב

 

[mykal]

יש לטעמי משפט מפתח,

במה שכתבת, שאם היית שמה לב אליו, היית , לדעתי, יכולה לשחרר, והוא-- מצטטת: "והאמונה שאמא שלי תרצה טוב בשבילי עודנה קיימת אבל אני נוכחתי שרצונות לחוד ומעשים לחוד." אמא שלך, אכן רוצה טוב בשבילך, היא אוהבת אותך, אבל היא פועלת לפי עולם ערכים ומושגים שחונכה לפיהם והיא משמרת אותם. היא לא מבינה ולא חווה ולא מכירה בעובדה שהעולם השתנה, שיש עוד גישות, וחויות וצרכים. את חיה בבית משלך, עם עולמות וצרכים ויכולות, לכי לעשות לעצמך, מה שאת רוצה, אוהבת עפ"י מה שהמציאות המשפחתית שלך מאפשרת. מי אמר שת חייבת לשתף אותה בדברים האלה, שתפי את בעלך, חברה טובה קרובה. וכלפי אמא תשאירי נושאים סתמיים, של קנית בגד או בשול. היא אוהבת אז תתחבקי ותתנשקי איתה, ותשתמשי בחום הזה למימוש הרצונות שלך. הרי את כן מכירה בערך עצמך, הרי את חוית הצלחות, במקום להתיחס להתנהלות האמא, תני לה בדיוק את מקום הכבוד האימהי, ובחיים חיי את עצמך. בהצלחה והרבה טוב

 

[olam varod]

זו תחושה שדומה קצת לבגידה

להתנהג ולחיות עפ"י מה שאני רוצה ומעוניינת. למרות ש כך בדיוק חייתי בתקופת ההתבגרות כי זה מה שבחרתי, והיה לי עולם כביכול סודי שרק לי יש גישה אליו, הסתובבתי בתחושה שאני בוגדת בהוריי, בחינוך שלהם ובאמון שנתנו בי. זה קצת הפחיד אותי וכנראה שלא השתחררתי מזה. והשאלה היום היא איך אני מתחילה להקים לעצמי עולם אחר מזה המוכר ובו רק אני מולכת, בלי השפעות חיצוניות דוגמת אמא? מוצא חן בעיניי היכולת "לעשות מה שבראש שלי" בלי לתת דין וחשבון, רק שיסורי המצפון שלי טרם עזבו סופית את משכנם בנפשי.

 

[תפו ופוזה]

הצטערתי שלא התייחסת לתשובתי המכבדת.

 

[olam varod]

אני עדיין מעבדת בתוך תוכי את העניין

קראתי את תשובתך הארוכה, המפורטת והמכבדת מאוד. אני מעריכה את כנותך ואת נכונותך לסייע, אולם אני עדיין בשלב של עיבוד התובנות וטרם המשכתי הלאה למעשים ועל כן לא התייחסתי ישירות לתשובתך. קראתי את המלצתך לסנן את המידע שעובר אליה. זה משהו שאני עושה המון זמן. מספרת מה שמתאים לי בלבד. אבל תחושת התקיעות שלי בחיים נובעת, לדעתי בלבד, מהחינוך שהשרישה לי ומה"פולניות " שלה. למרות שמוצאה מארצות ערב. כמו שנראה לי, הצורך שלי הוא לנטרל את הקול שלה הנושף באוזני ומבקר אותי כל הזמן. וכך אני מוצאת עצמי נלחמת כל הזמן ומכלה כוחות ואנרגיות על חיפוש תשובות. זהו דיבור שאני צריכה לעשות עם עצמי ואני לא יודעת מאיפה להתחיל. איך אני מתחילה לחיות את חיי ולא הדרך שהיא מצפה ממני?

 

[תפו ופוזה]

כל סוג של טיפול או אימון../images/Emo140.gif

קצר מועד יכל לסייע לך להיות במקום החדש הזה. תהליך שיוביל אותך לחיים חדשים

בהצלחה.

 

[ateretlif]

כותבת יקרה

המילים והמסרים שאנו מקבלים מההורים שלנו לא פעם מעכבים אותנו מאוד בחיינו הבוגרים. כפי שאת מתארת בחייך כנערה על מנת לעשות מה שרצית, לבחור משהו שמתאים לך היית צריכה להסתתר. לא היה בביתך מקום עבור הרעיונות שלך, התעוזה שלך, הרצון שלך לעשות דברים קצת אחרת מאמך. כל כך לא היתה שם פניות נפשית עבורך, והמסרים היו כל כך חזקים שאת צריכה לעשות מה שאומרים לך, עד כי היום מבחינתך לבחור משהו שאת רוצה נתפס כבגידה. וכל זמן שבעולם שלך,

טוב בשבילך יהיה בגידה או עשיית רע לאמא שלך, את לא תבחרי. תעמדי במקום וכך תרגישי שאת תקועה. בהחל אפשר להשתחרר ממסרים אלה שליוו אותנו בילדות ואינם משרתים אותנו כיום כבוגרים. זהו תהליך, אך הוא אפשרי והוא פותח דלתות לעולם חדש, חופשי יותר ומאושר יותר עבורך. את הצעד הראשון שלך עשית כאן כששתפת אותנו בהתלבטויות שלך, שמת על השולחן את הבעיה שלך, את הפחדים שלך, זהו הצעד הראשון בתהליך שינוי- ההכרה שיש בעיה. השלב השני יהיה להחליט שככה לא כדאי לך להמשיך עוד, שחייך יכולים להיות הרבה יותר טובים ולהחליט לעבור תהליך עם עצמך של מודעות וצמיחה שיאפשר לך לבחון את הסיבה לעיכובים שלך בחיים, ובכלל מה את רוצה, וכיצד היית רוצה שחייך יראו עכשיו?. תהליך מדהים ועצמתי שיוביל אותך להשתחרר מהמילים של אמא, להבין שתפיסת העולם הזו שלך ואת רוצה משהו אחר, ומגיע לך לחיות אחרת. את בסדר כפי שאת, ורק את יודעת מה הכי טוב עבורך. בהצלחה עטרת

 

[נומלה]

מגיע שלב בחיים

שצריך לשחרר את ההורים ולהבין שאנחנו אחראים לעצמנו. בשלב הזה אנחנו צריכים להפסיק לצפות מהם לתמיכה והבנה ועוד כל מיני דברים. אנחנו צריכים להניח לעבר, מורכב ככל שיהיה ולהבין שהעתיד שלנו תלוי במעשי ידינו ובהם בלבד. הנה מתוך מאמר של גיל ונטורה: זה שהם תמיד היו בסביבה ואמרו לנו מה לעשות - לא אומר שצריך להאשים אותם בכל דבר. הפסיכולוג גיל ונטורה מסביר למה כדאי לנו להפסיק להאשים את ההורים שלנו בכל דבר שקורה לנו בחיים

 

[olam varod]

כמה זה נוח

הרי ברור שאנחנו כבוגרים לוקחים אחריות על מעשינו ועל עצמנו. אף אחד חוץ ממני ומבעלי לא מגדל את ילדיי למרות המורכבות הגדולה של גידול ילד אוטיסט. אולם ככל שעובר הזמן וארועיפ חדשים נוספים לחיי אני מרגישה חסרת יכולת להתמודד איתם. במילים אחרות - יש לי תחושה חזקה שאני נהפכת להיות דומה לאימי וזה הדבר האחרון שאני רוצה.

 

[יעל נועם]

כרגע, רק תשובה קצרה

כן, אמא יכולה לדכא את השאפתנות של בתה, כאשר הבת צעירה. כאשר הבת מתבגרת, מבינה שיש לה יכולות ושאיפות, ואפילו ניסיון שהיא יכולה להצליח - דכוי השאפתנות היא רק בידיה - האם היא מקשיבה לקולה שלא אמא או לאו. הבחירה בידייך. בהצלחה.

 

[olam varod]

תודה לכל המשיבות - בהחלט גרם לי להרבה מחשבות

הנה מה שעשיתי היוםו אולי זה יכול להיחשב לתחילתו של תהליך שחרור אצלי. מכיון שאימי ואחיותיי לא מדליקות אש בשבת ולא מבשלות, הן מכינות הכל ביום שישי ועסוקות שעות במטבח. ואילו אני כן מדליקה בשבת ויום שישי הוא בשבילי ולא בשביל הבית ואני לא אוהבת להיות עסוקה במטבח כל הבוקר או בכלל. אבל אני מנסה לסיים עם כל הבישולים בבוקר כך שבערב תהיה ארוחה משפחתית וגם להכין ארוחה ליום שבת. אבל היום שיניתי מהרגלי המעצבן והלא נוח עבורי. מוקדם בבוקר יצאתי לסידורים שלא קשורים בכלל לארוחת שבת. ואח"כ יצאתי עם הבנים שלי לסידורים שלהם בקניון ונהנתי מאוד. וכשחזרתי הביתה עדיין לא חשבתי על אוכל. עזרתי לבעלי בעניינים שקשורים לעבודה שלו וזה נמשך עד אחה"צ המאוחרות.רק אז הכנסתי משהו לתנור. בינתיים כל אחד שהיה רעב הוציא שניצל מוכן מהפריזר ואכל אותו בסנדוויץ ונהנה מאוד. והכל היה שונה מבדר"כ: רגוע ונעים, למשפחתי וגם לי. ואני אומרת לעצמי שזה לא נורא ביום שישי לא לאכול ארוחת 8 מנות כמו שרגילים אצלנו (ואני בכלל נגד זה), ורק נהניתי כאשר הספקתי לעשות מה שרציתי. וכל זה כדי לומר שבסופו של דבר אני יודעת מה עושה לי טוב אני רק צריכה לעשות אותו בלי ייסורי המצפון שנלווים אליהם. אני יודעת שהדרך עדיין ארוכה אבל היא התחילה וזה חשוב. שבת שלום.

 

[יעל נועם]

נהדר לשמוע

במשך הזמן יותר ויותר תשתחררי מקולה ודרכה של אמא ותעשי לעיתים יותר קרובות מה שמתאים לך ולמשפחתך. בהצלחה.

 

[אור 4]

לקחת הכל במנות קטנות

ולראות שהעולם לא מתמוטט, זו אחת הדרכים להתחיל תהליך של שחרור. האם עברת איזהשהו טיפול בעקבות התקיפה המינית? נשים שעברו תקיפה מינית נוטות להאשים את עצמן בעצם התקיפה, ואמא שתלטנית ומאשימה בודאי לא תקל על התחושה הזו. שווה להתקשר ל- 1202 גם אם עברו שנים רבות.

 

[אנילה1]

כאילו שאין לך מספיק בעיות עם המשפחה הגרעינית

שלך, את צריכה עוד את אמא שלך על הראש? לא הגיע הזמן לומר לה ביי ביי? למה זה חשוב מה היא חושבת, או מה היא אומרת?. את הוכחת שאת אדם בוגר ואחראי שיכול לנהל חיים לא פשוטים. רק עם אמא שלך את מתנהגת כמו ילדה קטנה. והגיע הזמן לגדול ביחס אליה. אני לא הייתי מספרת כלום לאמא כמו שלך. ואם היא הייתה שומעת דברים עליך הייתי מכחישה הכל. נראה לי שאת כל הזמן מייחלת שאמך תשתנה ותהייה האמא כמו שהיית רוצה, אוהבת ותומכת, כמו בספרים. לצערי זה לעולם לא יקרה וכדאי לוותר על החלומות הילדותיים האלה.