olam varod
New member
מה דעתכם - אמא יכולה לדכא שאפתנות של בתה?
אני כבר מתנצלת על אורך ההודעה (אני תמיד מתנצלת גם כשלא צריך... וזה רק חלק מהבעיה שלי) אני תמיד בתחושה שאמא שלי לא מבינה אותי. גם כשהייתי נערה וגם כשאני בוגרת ובעלת משפחה משל עצמי. אני נשואה עם בעל מבין ותומך שלאחרונה החלים מסרטן במוח. יש לי 3 ילדים האחד חייל, השני נמצא בכיתת חינוך מיוחד בגלל בעיות תקשורת, והשלישית ביסודי עם הפרעת קשב וריכוז. כל השנים אהבתי ללמוד, הייתי תלמידה מצטיינת, ושאפתי לגדולות. בנערותי לא היה מי שידחוף אותי ואימי שילמה עבורי לימודים עד כיתה יג' שבה קיבלתי דיפלומת טכנאי. אבל לימודים מעבר לזה היא לא חושבת שבכלל צריך. לא הנדסאים ולא משהו אחר. גם כשלמדתי לתואר ראשון וזה היה לאחר נישואיי ועל חשבוני היא כל הזמן דיכאה אותי: למה אני צריכה ללמוד ואיך אין לי זמן לילדים שלי בגלל הלימודים. בצעירותי עברתי מקרה של תקיפה מינית קשה ואמא שלי לא יודעת מזה עד היום, לא הרגשתי שאני יכולה לספר לה והיא תבין אותי אלא תכעס עליי ותאסור עליי לצאת מהבית כאילו אני אשמה. כתוצאה ישירה של המקרה התנהגתי בצורה לא בטוחה מבחינה מינית ולאחר כמה שנים נכנסתי להריון. בצעתי הפלה מאוחרת ושוב ללא ידיעתה של אימי כי ידעתי שהיא תרצה שאתחתן עם הבחור, מה שאני לא רציתי. בסוף נודע לה אבל היא שוב האשימה אותי ובמקום לטפל בי הטיחה בי האשמות איזה מופקרת אני. הבית שגדלתי בו היה קשה מאוד ואבא השליט טרור ואיסורים רבים, וגם כאן היא לא היתה לצידי או לצד אחיי. כשבגרתי לא יכלתי להשקיע הרבה בעבודה מהסיבה שבני האמצעי היה זקוק לי. אבל יסורי המצפון כבר טמונים עמוק בתוכי והיום כשאין לי מגבלה כזו אני עדיין תקועה. ועכשיו היא כועסת עליי בגלל סיבה טפשית ולי נמאס מהחשבונאות שלה. היחסים לא פתוחים, היא לא מקור לסיוע או נחמה עבורי ואני לא פונה אליה כשיש לי בעיה, אלא רק לשם הנימוס, אני מעדכנת אותה במה שקורה איתי, וזה רק בשנים האחרונות. ועדיין אני חושבת שההשפעה הזו שלה "תוקעת" אותי ואני לא מצליחה לפרוץ קדימה למרות שאני מבורכת בהרבה כשרונות. יש לי כל הזמן דיבור בראש - מה אמא תחשוב עליי? היא תקעה בי עמוק את ייסורי המצפון על זה שאני נוטשת את הילדים, ובכלל משקיעה בעצמי בעוד שלפי אמונתה האמא היא הכי פחות חשובה. ואני מסתובבת בעולם עם המון הבטחות לפוטנציאל שלא ממומש ולא מצליחה להוציא מעצמי יותר מבינוניות כי אמא לא תהיה מרוצה. היא תשפוט אותי וזה תמיד לחומרה. אני מספרת על קצה המזלג את הרקע שממנו באתי. בפעמים שעשיתי החלטות בהתאם למה שהיה מתאים לי הדברים הצליחו לי. אולם לאורך השנים אני מרגישה שאני מאפשרת לאחרים להשפיע על שיקול דעתי. והאמונה שאמא שלי תרצה טוב בשבילי עודנה קיימת אבל אני נוכחתי שרצונות לחוד ומעשים לחוד.אני חושבת שבגלל שהיא לא שאפתנית אלא מאוד פשוטה בחייה היא מנסה למשוך אותי לשם - ולא מתאים לי המקום הזה. תודה שקראת עד כאן, השחרור רק מתחיל ... למרות שקשה לי להודות בפני עצמי שאימי מעיקה עליי, המקום הזה להתבטא בחופשיות מקל מאוד. מפחיד אותי ללכת צעד נוסף ולהיגמל ממנה. ואני בדר"כ אופטימית...
אני כבר מתנצלת על אורך ההודעה (אני תמיד מתנצלת גם כשלא צריך... וזה רק חלק מהבעיה שלי) אני תמיד בתחושה שאמא שלי לא מבינה אותי. גם כשהייתי נערה וגם כשאני בוגרת ובעלת משפחה משל עצמי. אני נשואה עם בעל מבין ותומך שלאחרונה החלים מסרטן במוח. יש לי 3 ילדים האחד חייל, השני נמצא בכיתת חינוך מיוחד בגלל בעיות תקשורת, והשלישית ביסודי עם הפרעת קשב וריכוז. כל השנים אהבתי ללמוד, הייתי תלמידה מצטיינת, ושאפתי לגדולות. בנערותי לא היה מי שידחוף אותי ואימי שילמה עבורי לימודים עד כיתה יג' שבה קיבלתי דיפלומת טכנאי. אבל לימודים מעבר לזה היא לא חושבת שבכלל צריך. לא הנדסאים ולא משהו אחר. גם כשלמדתי לתואר ראשון וזה היה לאחר נישואיי ועל חשבוני היא כל הזמן דיכאה אותי: למה אני צריכה ללמוד ואיך אין לי זמן לילדים שלי בגלל הלימודים. בצעירותי עברתי מקרה של תקיפה מינית קשה ואמא שלי לא יודעת מזה עד היום, לא הרגשתי שאני יכולה לספר לה והיא תבין אותי אלא תכעס עליי ותאסור עליי לצאת מהבית כאילו אני אשמה. כתוצאה ישירה של המקרה התנהגתי בצורה לא בטוחה מבחינה מינית ולאחר כמה שנים נכנסתי להריון. בצעתי הפלה מאוחרת ושוב ללא ידיעתה של אימי כי ידעתי שהיא תרצה שאתחתן עם הבחור, מה שאני לא רציתי. בסוף נודע לה אבל היא שוב האשימה אותי ובמקום לטפל בי הטיחה בי האשמות איזה מופקרת אני. הבית שגדלתי בו היה קשה מאוד ואבא השליט טרור ואיסורים רבים, וגם כאן היא לא היתה לצידי או לצד אחיי. כשבגרתי לא יכלתי להשקיע הרבה בעבודה מהסיבה שבני האמצעי היה זקוק לי. אבל יסורי המצפון כבר טמונים עמוק בתוכי והיום כשאין לי מגבלה כזו אני עדיין תקועה. ועכשיו היא כועסת עליי בגלל סיבה טפשית ולי נמאס מהחשבונאות שלה. היחסים לא פתוחים, היא לא מקור לסיוע או נחמה עבורי ואני לא פונה אליה כשיש לי בעיה, אלא רק לשם הנימוס, אני מעדכנת אותה במה שקורה איתי, וזה רק בשנים האחרונות. ועדיין אני חושבת שההשפעה הזו שלה "תוקעת" אותי ואני לא מצליחה לפרוץ קדימה למרות שאני מבורכת בהרבה כשרונות. יש לי כל הזמן דיבור בראש - מה אמא תחשוב עליי? היא תקעה בי עמוק את ייסורי המצפון על זה שאני נוטשת את הילדים, ובכלל משקיעה בעצמי בעוד שלפי אמונתה האמא היא הכי פחות חשובה. ואני מסתובבת בעולם עם המון הבטחות לפוטנציאל שלא ממומש ולא מצליחה להוציא מעצמי יותר מבינוניות כי אמא לא תהיה מרוצה. היא תשפוט אותי וזה תמיד לחומרה. אני מספרת על קצה המזלג את הרקע שממנו באתי. בפעמים שעשיתי החלטות בהתאם למה שהיה מתאים לי הדברים הצליחו לי. אולם לאורך השנים אני מרגישה שאני מאפשרת לאחרים להשפיע על שיקול דעתי. והאמונה שאמא שלי תרצה טוב בשבילי עודנה קיימת אבל אני נוכחתי שרצונות לחוד ומעשים לחוד.אני חושבת שבגלל שהיא לא שאפתנית אלא מאוד פשוטה בחייה היא מנסה למשוך אותי לשם - ולא מתאים לי המקום הזה. תודה שקראת עד כאן, השחרור רק מתחיל ... למרות שקשה לי להודות בפני עצמי שאימי מעיקה עליי, המקום הזה להתבטא בחופשיות מקל מאוד. מפחיד אותי ללכת צעד נוסף ולהיגמל ממנה. ואני בדר"כ אופטימית...