אני למען האמת נוטה לרחם
על הורים כשהתינוק שלהם צורח במקום ציבורי, כי אני משערת שהם מרגישים עם זה לא נוח, אבל מה לעשות, לא תמיד אפשר להרגיע תינוק בוכה. קחו בחשבון שיש בזה לפעמים גם גורם של מבוכה עבור ההורה, שהוא לא מצליח להשקיט את ילדו, וכולם מסתכלים ורואים אותו בחוסר האונים הזה. אז אני לעולם לא אנעץ מבטים זועמים באמא במצב כזה, ואם היא תסתכל לכיווני אני אפילו אחייך אליה, כלאמר "לא נורא". אבל במקרה כמו שאת מתארת של התנהגות מטרידה שאינה בכי - גם אני מצפה שההורים לפחות יעשו מאמץ. הורים שזה לא מזיז להם הם סופר-סוציומטים. בכל זאת אני מנסה לקחת בחשבון שזה לא תמיד בהכרח כי לא אכפת להם. התמודדות עם ילד קטן ואנרגטי יום שלם יכולה להיות מתישה. יש זאטוטים שלא סותמים את הפה לרגע. אני מנחשת שאצל חלק מההורים (במיוחד אלה שלא באמת יודעים איך להתמודד) מגיע שלב שבו נהיים פחות רגישים לצעקות והתרוצצויות, כי פשוט אין להם כוח יותר. אז האדישות אולי לפעמים נובעת מיאוש ולא מאגואיזם. אז אני אומרת לעצמי: נו מילא, אני סובלת את הילד הזה לכמה דקות בסופר, אבל היא חייבת לסבול אותו 24 שעות ביממה (ולאהוב את זה!)
ואז אני קצת פחות כועסת.
על הורים כשהתינוק שלהם צורח במקום ציבורי, כי אני משערת שהם מרגישים עם זה לא נוח, אבל מה לעשות, לא תמיד אפשר להרגיע תינוק בוכה. קחו בחשבון שיש בזה לפעמים גם גורם של מבוכה עבור ההורה, שהוא לא מצליח להשקיט את ילדו, וכולם מסתכלים ורואים אותו בחוסר האונים הזה. אז אני לעולם לא אנעץ מבטים זועמים באמא במצב כזה, ואם היא תסתכל לכיווני אני אפילו אחייך אליה, כלאמר "לא נורא". אבל במקרה כמו שאת מתארת של התנהגות מטרידה שאינה בכי - גם אני מצפה שההורים לפחות יעשו מאמץ. הורים שזה לא מזיז להם הם סופר-סוציומטים. בכל זאת אני מנסה לקחת בחשבון שזה לא תמיד בהכרח כי לא אכפת להם. התמודדות עם ילד קטן ואנרגטי יום שלם יכולה להיות מתישה. יש זאטוטים שלא סותמים את הפה לרגע. אני מנחשת שאצל חלק מההורים (במיוחד אלה שלא באמת יודעים איך להתמודד) מגיע שלב שבו נהיים פחות רגישים לצעקות והתרוצצויות, כי פשוט אין להם כוח יותר. אז האדישות אולי לפעמים נובעת מיאוש ולא מאגואיזם. אז אני אומרת לעצמי: נו מילא, אני סובלת את הילד הזה לכמה דקות בסופר, אבל היא חייבת לסבול אותו 24 שעות ביממה (ולאהוב את זה!)