מחויבויות הילדים כלפי ההורים

mykal

New member
לקרא ולבכות,

אבל בהחלט מקרה קיצון --לא משהו שרואים או שומעים בכל יום,
ואגיד יותר מזה--זה נשמע כמו מחלה, ולא מערך חיים נורמטיבי.
אני מקוה שהבחור הספציפי לא חולה, הוא כנראה פגוע מאוד.

אבל להשליך מזה על הורות אחרת, שרובה היא
הורות נורמטיבית,
עם מגבלה כזו או אחרת, עם נתינה כזו או אחרת,
נראה לי לא נכון,
אני כן חשופה היום להרבה מאוד ילדים עם ביקורת נוקבת
כלפי הוריהם--ולא נראה לי שהם מוכנים לקבל ביקורת כלפיהם--
כי בכלל לא בטוח שהם לא עושים טעויות שילדיהם כועסים על כך,
בעוד הם משוכנעים שהם הורים טובים.
בכלל המשואה הזו שאם הורי מוצלחים וטובים -ועזרו לי,
אז אעזור להם, ואם לא קיבלתי מה שרציתי לא אעזור להם--
היא לא נכונה ולא ראויה.
 

לאונידס

Active member
התגובות של השומעים נעו במנעד די גדול

החל מכאלה שאמרו שצריכים לעזור להורים ולא חשוב איך ההורים התנהגו ומתנהגים,
ועד כאלה שאמרו משהו בסגנון "לא הייתי משתין עליהם אפילו אם זה היה כדי לכבות אש שאחזה בהם".
וכמובן כל האפורים באמצע.
&nbsp
הבאתי את הסיפור לא כדי להגיד שיש עמדה נכונה ועמדה לא נכונה אלא להראות שבהחלט יש מצב בו ההורים לא מתעללים לפי הגדרת החוק אבל בהחלט אפשר להבין למה הילדים לא מוכנים לתמוך בהם.
ולכן אני לא חושב שנכון לקבוע עמדה לפני שיודעים את כל הפרטים אלא שומעים סיפור במעמד צד אחד.
 

mykal

New member
צודק,

אבל לתשומת לבך, פותחת השרשור ספרה ששמעה אותו
מצב ואותה תלונה מ--3 נשים שונות.
וזה יוצר איזו חשיבה דוקא לא על מקרי קיצון,
ולכן גם קיבלת מנעד רחב מאוד.
ותגובותינו כאן הן תמיד על סמך הבאת המקרה ולא על אמת צרופה.
 

לאונידס

Active member
אין לי סטטיסטיקה מה אחוז ההורים המזניחים

ומהו אחוז הילדים כפויי הטובה,
כך שאני לא יודע לשפוט מתי מדובר במקרה קיצון.
אני מניח שבשני המקרים ישנה הסתרה מחמת הבושה.
&nbsp
בכיתה של אחד הילדים שלי היה ילד מוזנח כזה, לפחות רגשית.
בכל פעם שעלו כיתה היה סוג של פגישת היכרות עם המורה, היה תמיד מתלווה אלינו כי מעולם מי מההורים שלו לא חשב שצריך לבוא.
היו זמנים שהיה שורץ אצלנו בבית המון, לפעמים גם כשהילד שלי איננו כי לא היה לו ממש איפה להיות וילד צריך לפעמים לאכול משהו לצהרים חוץ מקורנפלקס.
היה נראה כמו סמרטוטר, למרות שראיתי על מה ההורים שלו מוציאים כסף,
המורה סיפרה לי פעם שתפסה אותו גונב ציוד של קלמר (ההורים שלו לא היו ממש שם, ראתה שאני איתו אז דיברה איתי), אז אני נתתי לו קצת ציוד (באמת גרושים) בתואנה שקנינו יותר מידי אז אולי כדאי שהוא יקח חלק.
בקיצור ילד חמוד ונבון אבל ראיתי איך הוא הולך ומתדרדר, מה בסוף אני לא יודע כי עברו דירה.
עוד מקרה קיצון? הקיצונים נופלים דווקא עלי? כי ראיתי עוד דוגמאות.
&nbsp
אפשר לדעת די בקלות כמה ההורים מושקעים בהורות גם במעמד צד אחד. שואלים שאלות ממוקדות.
הם יודעים מי החברים של הילד? מי היו החברים?
מה הכי אהב לאכול? מה לא אהב?
מה המשחק שהכי אהב? תוכנית טלויזיה?
לאיזה סרטים הלך?
מה אהב לעשות בחופשות?
עוד כשהילדים היו בגן אם הייתי רוצה לדעת כמה הגננת/מטפלת מעורבת לא הייתי שואל שאלות כמו "יש לו חברים" (התשובה "כן בטח") או "האם אוכל" (בטח שתגיד שטורף) אלא:
מי החברים הכי טובים שלו?
מה הכי אוהב לאכול? מה לא אוהב?
מה המשחק שהכי אוהב?
זה עובד גם אצל גדולים.
 

mykal

New member
לא חולקת עליך,

ונוהגת כלפי ילדי ונכדי--ממש לפי המלצתך,
אני רק תוהה האם ההורים המזניחים כפי שכינית אותם--
הם אכן מזניחים או מתכונים לכך?
אולי הם הורים שורדים--כלכלית/פיזית
אולי יש אג'נדה מאחורי ההתנהלות שלהם,
אולי הם "שרוטים" שנכוו בעברם וחוו הזנחה ואינם יודעים אחרת?
אני תוהה האם זה גורלו של ילד או הוא יכול לקחת עצמו בידים
ולהתקדם ולבנות עצמו כמו במקרה הראשון, שסיפרת כאן.
האם הוא פנה להוריו ואמר כל שעל ליבו?
או האם להגרר ל"רחוב" ולהאשים את ההורים--
ויותר מכך--איפה הרוחה? למה אין לה שום מעורבות בקשיים כאלה.
 

לאונידס

Active member
אין לי נסיון רלוונטי עם נכדים

כי פשוט אין לי.
אני לא חושב שרווחה תתערב במקרים שבהם הילד לא מוזנח ברמה של רעב או לא מגיע למערכת החינוך או במקרה בו לא מדובר באלימות קשה.
&nbsp
למה ההורים מתנהגים כמו שהתנהגו? אין לי מושג, אני מניח שכל מקרה לגופו.
האם הם מזניחים? לדעתי קשה להתווכח עם העובדה.
האם התכוונו? אני רוצה להאמין שהם לא התכוונו להזניח, מסיבות שונות היו להם נושאים אחרים שנראו להם חשובים יותר מהילד.
אני בהחלט יכול להאמין שיש מקרים של הזנחה בגלל חסרון כיס אבל בשני המקרים שאני כתבתי עליהם לא הייתה בעיה כלכלית.
&nbsp
יש ילדים חזקים שמצליחים להתקדם בזכות עצמם, לפעמים למרות ההורים ולא בזכות ההורים. במקרה שבזכות ההורים - גאווה גם להורים אבל זה לא הנושא.
במקרה שלמרות ההורים - אני מקווה שבזכות הבניה העצמית והדוגמה השלילית שקבלו הם מתנהגים אחרת עם הילדים שלהם.
האם מוטל על ה"מוזנחים" לפתוח את החשבונות מול ההורים שלהם? לספר להם כמה הם נפגעו? אני חושב שהם יכולים אבל אני לא חושב שיש להם מחויבות כזו. החובה שלהם היא לחנך את הילדים שלהם, לא את ההורים.
&nbsp
אני לא מאשים את ההורים, אני פשוט לא מאשים אוטומטית את הילדים.
אני אומר שיש אופציה שהילדים כפויי טובה ויש אופציה שההורים אחראים למערכת היחסים הזו ושלא נכון להאשים אוטומטית את אחד הצדדים.
&nbsp
 

mykal

New member
כמה דברים

1)הזנחה היא בעיה שלא נבדקת בשום מסגרת.
יש סיבות רבות לה--ילד לא אמור לסבול מהזנחה.
המסגרות התומכות--אמורות לפעול דרך הזמנה של המזהים בעיה.
2)לא כתבתי שיש חובה לפתוח מול ההורים--
נראה לי שזה אמור להיעשות לטובת כולם.
3)הורים אחראיים בלעדיים? לבוגר אין שום אחריות?
גם אם זה נכון, (אני בספק) יש לילד מחויבות כבוד הורים.

בתקוה גדולה שתמיד אוכל לעזור ולא אצטרך לעזרה מהם.
זה החינוך שאני קיבלתי וגם נתתי.
 

לאונידס

Active member
כשהילד היה ילדון? כשהילד היה מתבגר? איזו אחריות היתה לו?

ועוד על התנהגות ההורים?
 

לאונידס

Active member
שאלת איפה האחריות של הילד

אז תסבירי איזו אחריות היתה לילד בכך שהוא הוזנח ע"י הוריו ואיך היה יכול לממש אותה
 

mykal

New member
כתבתי מפורש

איפה האחריות של הבוגר?
האחריות של הבוגר, לשוחח עם הוריו על תחושות וצרכים,
האחריות של הבוגר לא לבחור בהאשמה אלא בבניה עצמית.
האחריות של הבוגר לבנות לעצמו את חייו בדרך שתהיה טובה לו.

האחריות של הילדון--היא של ביה"ס לקרא לעזרה כדי לאפשר למוזנח-
יכולת תפקוד כמו ילדים אחרים.

יכולה לומר לך--שכמורה לכיתות נמוכות (חלק משנותי הוראתי היה שם)
לפעמים לקחתי ילדים לרחוץ אצלי בבית.
קניתי בגדי תלבושת. ולימדתי הורים להתיחס לילדם.
האחריות היא על הסביבה ולא של ילד צעיר.
 
לוקחת לזווית אחרת של האחריות של "הילד"

אני נזהרת במילים של הזנחה או רשלנות הורית, כי לא מכירה את הנסיבות הספציפיות .
אבל--
יש שני טיפוסים של בוגרים שאני יכולה לזהות מתוך סיטואציה קשה של הזנחה (בהנחה שזו הסיטואציה)
האחד שאוסף את עצמו- לא עסוק בעבר, לא עסוק בכשל הוריו, אלא בונה את עצמו והולך קדימה(גם במחיר הדחקה, או הכחשה לעיתים)
השני- שעסוק בהיסטוריה האישית והמשפחתית, מלא כאבים, חשבונאות, כעסים ולעיתים קרובות לא מצליח לצמוח משם (וחבל)
כמובן שכל אחד שעבר ילדות מזניחה- נמצא איפשהו על הרצף ולא בהכרח בקצוות.

האחריות של הילד כשהוא כבר לא ילד- זה איך לקחת את תולדות חייו ולפתח יחסי ילד הורה- אחרים מול ילדיו. ואולי.... גם מול הוריו (תלוי נסיבות כמובן).
 

לאונידס

Active member
מסכים באופן כמעט מלא - תודה על ההבהרה

אני לא בטוח בחלק של מול הוריו, אבל מול ילדיו - כמובן
 

mykal

New member
נכון,

רק שתחילת השרשור היתה הרגשה של אם
שילדיה לא איתה בצרכים שלה,
איזו מן כפיות טובה.
השאלה אם באמת אין מחויבות של ילד כלפי הוריו,
אלא התיחסות להסטוריה של מערכות היחסים.
ואז הביא לאונידס את הסיפורים--שבעצם בנקודה הזו
אנחנו אולי חלוקים--שההורה קנה את ה"עזיבה" אותו ביושר,
ואני טוענת--שלעולם הילד חייב בכבוד ודאגה להוריו. (אולי בגבולות? אולי בדברים מסוימים בלבד? אבל הוא הבן שלהם.
&nbsp
 

iris mom of two

New member
לפני כמה ימים

ראיתי פרק בסדרה שאני אוהבת.
&nbsp
בה איש בוגר, כבר סבא בעצמו, בא לבקר את אמא שלו בבית הורים, הביא לה מתנה. הקשר בינהם היה קשה כל השנים. היא רן היתה אמא שם, אבל תמיד מלאה טרוניות כלפיו.
&nbsp
הוא בא לדבר איתה, בקונוטוציה של הבקור הרגיל. הוא לא בקר אותה בתכיפות גבוהה מדי, כי בכל בקור היא רק ביקרה והקטינה אותו. בבקור הזה הוא גם יצא מהארון. התגובה שלה היתה, למה היית צריך לספר לי. עדיףך לי של הייתי יודעת שאתה תלך לגיהנום.
&nbsp
האם ילד בגיר צריך להמשיך ולטפל בהוריו כשההורים נותנים לו להרגיש חרא עם עצמו בכל בקור? מתי אחריות הילדים הופכת להיות על הבריאות הנפשית שלהם עצמם?
&nbsp
קל להגיד, אמא זה אמא ותמיד צריך לטפל בה. מצד שני, אני מכירה הרבה חברים בני גילי שבכייף היו עושים החלפות הורים, כי הרבה יותר קל לטפל בהורה הקשה של החבר כשאין משקעים נפשיים. והתפקיד של הורה, בכל גיל, זה לדאוג לא לגרום לילד להרגיש חרא עם עצמו.
 
הבריאות הנפשית של הבגיר מול ההורה? שאלה קשה

שאלת
"האם ילד בגיר צריך להמשיך ולטפל בהוריו כשההורים נותנים לו להרגיש חרא עם עצמו בכל בקור? מתי אחריות הילדים הופכת להיות על הבריאות הנפשית שלהם עצמם?"
אני מכירה קשישה אחת,(קרובת משפחה) שנמצאת במצב של אין תודעה כיום. בחייה הייתה פעלתנית לגמרי. שאלתי לפני יומיים את הבן שלה "מה המצב עם אימו?" ואיך הוא מתמודד עם זה ? הוא ענה ש"מחכה שיגמר" ו"סוף סוף היא לא אומרת לי שאני מסריח מהפה, שמן וצריך להחליף חולצה" -האיש בן מעל 60 וזה הזיכרון של התקשורת עם אימו. הוא מתאר ביקורים אצלה (גר קרוב) ושנים ארוכות של "הקטנה" שלו , השוואה ל"אחיו המוצלח" ולדעתי לאורך השנים גרמה לו (שלא במודע או מתכוון חלילה!) נזק פסיכולוגי בהערכה העצמית שלו.
וזה נכון שהיא ההורה, והיא הנזקק, והוא הבגיר- ומצד שני ,כמו שכתבת לפעמים הקשר עם ההורה יותר ממעיק על הבריאות הנפשית של הבגיר עצמו.
שאלה קשה.
 
למעלה