מחסרונותיה של ההנקה

[tookmy]

הוא לא נרדם גם

בעגלה/מנשא/אוטו? כי אצלנו היו תקופות שאני הרדמתי בציצי, אבא במנשא, סבתא בעגלה וכולם היו מרוצים. אה, והיו תקופות שהציצי לא עבד טוב והדרך היחידה שלי לקבל שינה נורמלית (שלה, לא שלי) היתה להיכנס לאוטו ולנסוע לפחות עשרים דקות

לא הרביתי לעשות את זה, כלומר עשיתי סידורים, לא נסעתי סתם. בכל אופן אם הוא בוחר להישאר ער ולחכות לך זה בסדר, אבל זה לא אומר שאת בהכרח צריכה להתנהל לפי זה. אני יכולה לומר לך שרק כששיחררתי באמת והבנתי שזה בסדר גם אם הבת שלי לא תיקח בקבוק 6-7 שעות כשאהיה בעבודה (והיא היתה תינוקת קטנה שאני לא מבינה בכלל איך אפשר לעזוב כזה דבר וללכת) , רק אז היא התחילה לקחת. אני לא בעד להתעלל בקטנים וכמובן ללכת איתם עד כמה שאפשר, אבל מצד שני ראיתי שהמקומות בהם אני לא גמישה מכל מיני סיבות, גם כאלה שאני רואה בהן אילוץ, בסופו של דבר היא תמצא את הדרך להסתדר איתן.

 

[אמארונה]

אפשר לנסות להרדים אותו בעגלה למשל

כמו שאת מציעה, אבל איכשהו נראה לי שהכי טבעי לכולנו זה אחרי האמבטיה להחשיך את החדר ולהרדים אותו מאשר לצאת לטיולים בעגלה או באוטו. הדברים שכתבתי הם גם על הרדמת התינוק/הפעוט בערב בעזרת ההנקה אבל לא רק. יכולתי להמשיך ולפרט על כל אותם מקרים שאני נמצאת במקלחת בערב, אחרי שהרדמתי את בני, ובני מתעורר ובוכה וממשיך לבכות ומתעלם מנסיונות ההרגעה של בעלי שנמצא איתו, ונרגע רק כאשר אני מתייצבת נוטפת מים מולו ומניקה אותו, למרות שרק לפני שעה או פחות מזה הוא ינק ונרדם. או כפי שכבר סיפרתי על תקופה של כחודשיים שקמתי כל שעה בלילה להניק, ובכל פעם שביקשתי מבעלי שיקום במקומי כי רק עכשיו סיימתי להניק, בני מחה והמשיך ולבכות עד שהנקתי אותו שוב, למרות שברור לי שזה לא היה מרעב. אלו הן רק חלק מהדוגמאות שממחישות את הקשיים של ההנקה עבורי. קשיים שאל מולם בעלי ניצב חסר אונים בגלל שאין לו את הציוד המתאים להנקה.

 

[RTשוק]

שיתוף מהזוית הלא מניקה ../images/Emo13.gif

אני וזוגתי מגדלות את הבן שלנו בן ה9 חודשים, שיונק ו"ממצק" - שניהם בתאווה גדולה. זוגתי היא זו שילדה, ומטבע הדברים - היא גם המניקה מבין שתינו. בתחילת הדרך היו קשיים רבים בהנקה, וכמעט שהוחלט לוותר ולעבור לתמ"ל, ורק בזכות הנחישות של היולדת הסתדרו הדברים, ועד היום הילדון מקבל את עיקר תזונתו מה

. לשמחתנו גם אנחנו קיבלנו את העצה החכמה של שילוב בקבוק מגיל צעיר, ואכן - היונק מסתדר עם בקבוק בצורה מצויינת - בתחילה - בקבוק מלא חלבאם, ומאז גיל חצי שנה - בקבוק תמ"ל, לפחות אחד ביממה. אני חושבת שאם לא הייתה לנו את האופציה לבקבק לפחות פעם ביום זוגתי הייתה מתמוטטת! מה שכן, אין ספק שהילדון נהנה הרבה יותר מהיניקה מאשר מהבקבוק, וודאי ששישנן פעמים בהן הוא מסכים להרגע אך ורק על הציצי. מהצד של ההורה הלא מניק אני מוכרחה לומר שרגעי הקנאה או הויתור על קרבתי וההעדפה שלו את זוגתי הם קטנים ו~כמעט~ לא משמעותיים, מה גם שתדירותם ירדה לעין שיעור מרגע שהוספנו את ההאכלה בבקבוק (זה ממש לא היה קל, אבל איזה מזל שעשינו את זה...) אני חושבת שהקרבה הגדולה ביני ובין בני שונה מהקרבה בינו ובין זוגתי. אני כאילו הייתי צריכה יותר "לעבוד" על הקרבה הזו, יותר להלחם עליה, פשוט כי לי אין את הקרבה האולטימטיבית שיש למניקות. מצד שני אמרה לי זוגתי יותר מפעם אחת שאם לא היה לה בטחון היא עוד הייתה עלולה לחשוב שהקטני אוהב אותה רק בזכות ה

...

 

[Manty]

../images/Emo140.gif מאד מעניין לקרוא אותך

מקווה שתשתפי עוד

 

[אמארונה]

../images/Emo45.gifמצטרפת ל-Manty

 

[RTשוק]

../images/Emo140.gifתודה לכן

 

[אמארונה]

../images/Emo39.gifתודה לכולכן

היה לי מאוד מעניין לקרוא את התגובות שלכן

 

[פנינצה]

שמחה שהעלית גם את הזווית הזאת של

ההנקה. יש ימים והם רבים שהיא יונקת כ"כ הרבה וזה כ"כ תובעני וקשה ורק לי יש את יכולת ההרגעה שאני חושבת לעצמי למה לא לעבור לתמ"ל והיא תאכל כל 4 שעות ותשן לילה שלם וכו' וגם בן זוגי יוכל להיות שותף לעניין, אבל ברור שהיתרונות גוברים בהרבה על התסכול... בנוסף, נדמה שגם בן זוגי פיתח בי תלות בנושא ההנקה- לא לא הוא עוד לא התחיל לנוק ממני- אבל בכל פעם שלא מצליחים להרגיעה הוא שולף בכזו קלות את תרופת הפלא: "אולי היא רעבה?" "תני לה קצת ציצי והיא תרגע" "תני לה עוד 5 דק' והיא תרדם" וכיו"ב למרות שלרב די ברור שהיא שבעה וסיימה לאכול הרגע. אני נכנעת ללחץ גם בשל חוסר הביטחון של אולי היא באמת עוד רעבה, אך גם בגלל הנוחות. אחרי שניסינו ידיים וטיול ומנשא והחלפת חיתול ואמבטיה ואת כל הרפרטואר שבידינו וכלום לא עזר עוברים להנקה וכמובן תמיד היא נרגעת. לאחרונה התחלתי לשאוב ואני מברכת על כך. דחיתי את זה כי אני לבד ברב שעות היום וחשבתי שצריך זמן ופניות לכך. יום אחד כשאמי הגיעה שיתפתי אותה במשימת היום ושאבתי בהצלחה. מאז לא באופן קבוע אך בכל פעם שיש לי איזה סידור אני שואבת. בן זוגי מאכיל ותאמינו לי זה שיפר פלאים את עמדתו. הוא גאה שגם ביכולתו להרגיע ולספק את כל צרכי הילדה. הוא נהנה מהשהות אתה לבד בלי אמא וזו הזדמנות בשבילו להעמיק את הקשר אתה. ביום ו' האחרון נעדרתי ל-6 שעות, השארתי שני בקבוקים שאובים ועשיתי לי חצי יום כיף- כ"כ חשוב גם לתת לעצמי, עניין שהוזנח כבר די הרבה זמן. כששבתי הילדה היתה רגוע והאבא מאוהב עד השמים. אמארונה חבל שאין לי איזו עצה חכמה מה לעשות במקרה שלך, מקווה שבאמת ההנקה תפחת אך בעיקר התלות הגדולה בך... בהצלחה

 

[קרניבל]

לצערי, גם אצלי זה חסרון../images/Emo4.gif

<יעלי-תודה על הקישור לפורום הזה

> שמי קרן, אני מניקה שני בנים- דניאל בן שלוש וחצי, ואיתי בן שנה וחצי, חשבון קל מראה שאני מניקה כבר 3 וחצי שנים, הילדים נרדמים רק עם ציצי, שאבתי לאיתי בקבוקים לגן עד לפני חודש, בקיצור הרבה מהיום שלנו נסוב סביב ההנקה. עד עכשיו זה לא הפריע לי מאד- אני מאד זורמת עם כל מה שקשור לילדים שלי, אבל הגעתי למצב או יותר נכון להכרה, שאני תלויה בהם...הרי אין אפשררות שאלך לישון מוקדם, גם אם אדם מאד משתדל לקחת אותם ולנסות להרדים אותם- אין הצלחה בנושא.... אני חושבת המון על גמילה בזמן האחרון.....

 

[פלגיה]

אני לא מסכימה

לדעתי ההנקה היא תירוץ טוב לחוסר שיווי משקל כזה. הרי הרבה יותר קל להגיד "הוא רוצה לינוק, קחי אותו" או בכיוון השני "תביא לי אותו, רק אני יכולה להרגיע אותו", מאשר לנסות למצוא דרכים נוספות להרגעה, ומקומות נוספים לשיתוף בן הזוג: ברחצה, בהרדמה (לפחות אצלינו אבא הצליח להרדים יותר טוב, דווקא בגלל שאני הנקתי וריח החלב הפריע לה להירדם)

 

[צימעס]

זה רק מקום אחד בו מתבטא ההבדל בין

אמא לאבא. אצלינו אבא שותף מלא מההתחלה. אין שום דבר שהוא לא עושה, פרט ללהיניק. (כולל לחבר יונקים לציצי ולהחזיקותם שם.) כשנולדה השלישית (לידה שניה, הגדולים תאומים), הענין נכנס לפרספקטיבה חדשה: מצד אחד - הנקה בלעדית נמשכת כולה חצי שנה. אפילו אם נניח שבחצי שנה הזאת אבא לא יכול להשאר לבד עם יונקת (מה שלא נכון), יש אחר כך עוד הרבה שנים לחיבור ביניהם באופן אחר. מצד שני - כשיש בבית ילדים גדולים וגם יונקת זעירה, החלוקה תינוקת-אמא, גדולים-אבא, הגיונית, יעילה, נוחה, ואני אפילו ארחיק ואומר שאופטימלית, במובן זה שמנתבת את היכולות של כל אחד מההורים לאן שצריך. מה אני אומרת? אל תשאלו את השאלה הזאת בראי של תינוק-ראשון-בן-שלושה-חודשים. עשו אינטגרל על פני החיים, ותראו שרק טוב יוצא מזה

 

[colargolet]

מסכימה איתך...

אני מניחה (ומקווה) שבעוד חצי שנה ויותר הדברים ייראו אחרת לגמרי...

 

[אנטוניה2]

צימעס- נמאס לי!

שלכל מה שאת כותבת- תמיד יוצא שאני מסכימה. אכן, קשה.

 

[פלגיה]

../images/Emo45.gif ../images/Emo6.gif

בעיקר לגבי האינטגרל

 

[אנטוניה2]

וזו עצה טובה לעוד מצבים, כמובן.

 

[calya]

אינטגרל על החיים ../images/Emo99.gif

לגזור ולשמור. מסכימה. בילד הראשון רואים את החסרונות של ההנקה אבל זה גם לדעתי כי ההורות הראשונית היא הדבר הי מלחיץ, מלא אחריות ושאין לאן לברוח ממנו שקיים בעולם וההנקה היא סוג של סימפטום - היא מראה לך את האמת בפרצוף בצורה הכי מדוייקת. בילד השני רואים את היתרונות של ההנקה. ואז זה רק הכיף, בלי הקונפליקטים.

 

[מיכל2006]

צודקת!!! אני ממש מרגישה שהזוג שלי

לא מטפל בתינוק כי לטענתו "אין לו את האמצעים" וזה לא דווקא שהוא רעב.. הוא אוכל ומתקלח בנחת ואני עושה את זה מהר מהר בלחץ היסטרי כי אם הוא יבכה, רק אני יכולה להרגיע... מעצבן! חסרון גדול מאוד

 

[michal@gal]

לדעתי, יש כאן עצלנות מסוימת

של בן הזוג. הרבה יותר קל להגיד לאמא - תניקי אותו והוא ירגע/ירדם וכו', מאשר להתאמץ ולהרגיע בעצמך. עובדה שכשאני לא נמצאת הוא מצליח יפה מאד להרגיע ולהרדים אותו. כל כך הרבה פעמים כשהילד לא רגוע בן הזוג ישר אומר "אולי תניקי אותו", "את בטוחה שהוא לא רעב?"

 

[הילהל]

תודה שנתת לי תירוץ להצטרף

שלום לנוכחות. אני הילה. את יונתן הנקתי עד גיל שנתיים וחצי והיום אני מניקה את מיה בת החודשיים וחצי. יונתן מעולם לא סירב לבקבוק. היה לי קשה מאוד בהתחלת ההורות שלי ו"ברחתי" מהבית וממנו ללימודים ולעבודה מהר. עשיתי עליו "משמרות" עם בעלי בעזרת החלב השאוב. היינו שותפים מלאים ושווים לעבודה ולהורות. כתוצאה שנינו התמוטטנו, שנינו סבלנו מכל האספקטים...זה פשוט לא עבד! עכשיו עם מיה לקחנו כיוון אחר לגמרי. אני צמודה אליה והוא, שממילא לא שש לתינוקות (אבל מת על ילדים) מפרנס קצת יותר (למען הארכת החופשה שלי בחודשיים). שנינו הרבה יותר שמחים. אני מרגישה שההחלטה להתמסר בלב שלם (להכנע כפי שאמרה מנטי) עזרה לי להתחבר אל מיה. המצב של "אין ברירה" ואין למי להעביר אותה הכריח אותי להצמד כ"כ שמהר מאוד הרגשתי שאני והיא ממש מכירות ופועלות יחד בתיאום. בעלי לוקח אותה קצת בערב כדי שאני אתקלח ואוכל בשלווה. הוא נהנה מהזמן הזה וגם אני. הכל היה מושלפ אם היא לא היתה מסרבת בטוטאל לבקבוק בערב הבודד בשבוע כשאני לומדת. ואז זה ערב די סיוטי לכולם... לא מפריע לי להיות זוג לא סימטרי לכמה חודשים בהתחלה. בעיקר כי כבר עברנו את זה פעם אחת ואני מכירה את האיש ויודעת שברגע שהתינוק/ת מתחיל לזוז ולתקשר יותר גם הוא נפתח להורות, והופך אבא מאוד דומיננטי ושותף. זה בסדר לי לחיות עם התחושה או ההבנה שהחודשים הראשונים הם שלי. אני נהנית מזה ועבורי זו זכות משמחת. אנחנו "יחידת אם תינוק" כמו שלמדתי אי אז בפסיכולוגיה.

 

[דודולי]

מסכימה וגם לא

הצצתי לרגע בפורום החדש ונהנית... ולעניין שלשמו התכנסנו: קשה לי עם הטוטאליות, אבל מגלה, שכנראה קשה לי לוותר עליה (חמותי ובעלי ממש מתחננים שאשכיר/אקנה כבר משאבה ושהם ינסו לתת לה שאוב ואני... עוד לא מצאתי זמן "להתעסק בזה"...". בעיקר קשה לי, עם ההנקה בחוץ, או באירועים חברתיים, כשזו לא חברה שנוח לי להניק מול כולם. שונאת את הסרבול. את הלחץ "מתי היא תדרוש ציץ" ובעיקר- שונאת את העובדה, שזו תמיד אני שנאלצת לקום מהשולחן ולפעמים לעבור לחדר השני, כשהיא רעבה. כאן, באמת מרגישה את חוסר האונים וגם מין "כעס" על בעלי, למרות שיודעת שזו לא אשמתו. במקרים הספציפיים האלה- באמת אין שיוויון. לגבי ההרגעה- נכון שקשה ש"הפתרון הסופי", הוא תמיד הציצי הזה, שבמקרה מחובר אלי. אבל, זה גם יתרון- זה משהו, שתמיד בסוף מרגיע. ועוד משהו: אנחנו בהחלט מנסים להרגיע גם בדרכים אחרות. בעיקר בזמן ההשכבה. לפעמים היא נרדמת "על הציצי" ואבא מעביר למיטה. אבל אם היא לא נרדמת, בהאכלה אחרונה, אני בד"כ לא מצליחה להרגיע בשום דרך אחרת (היא "מריחה" את החלב???). וגם- בשעות האלה, אני כבר מאבדת סבלנות. אז נוצר מין נוהל, שאבא לוקח אותה. מסתובב על הידיים, קצת בעגלה. זה ה"זמן שקט" שלי. בתקופת הגזים- בעלי היה שולח אותי לישון בשלב הזה ונשאר איתה עד שנרדמה. רק אם היא ממש לא נרגעת ונרדמת כך, או מתחילה לבכות בכי שמאד אופייני לרעב- היא חוזרת אלי לעוד ציצי. ואגב: ישבנו פעם 3 זוגות. לכולנו תינוקות יונקים, בגילאים שונים. עלתה השאלה: "אם גברים יכלו להרות ולהניק, הייתם רוצים לעשות זאת?". ושלושת הגברים הנפלאים שלנו ענו, שהיו רוצים להיות בהריון, אבל על התענוג שבהנקה היו מוותרים... מאד חשוב בעיניי השרשור הה. חשוב שאפשר יהיה לדבר על הקושי, בלי שזה ייחשב כרצון לוותר (כי אצלי, בכל אופן, אני ממש לא שם. רק צריכה לגיטימציה לקטר...)