סיפור הלידה שלי
היי =]
אז כמו שעדכנתי פה, לפני 10 ימים ב-24/5 ילדתי בת ראשונה מקסימה. אז הנה הסיפור =] אני מתנצלת מראש אבל חלק מהתיאורים הם קצת מגעילים אז סליחה מכל מי שזה מפריע לה.
ביום ד 22/5 בשבוע 39+5 הגעתי חסרת סבלנות לטיפול רפלקסולוגי שאולי יצליח "להזיז עניינים" ולקדם משהו באופן טבעי. הטיפול היה.. מוזר, קצת פולשני מדי. הרבה דמיון מודרך וחזרה לכל מני פינות בילדות. ביום חמישי - שבוע 40, התחילה למעשה חופשת הלידה שלי, יום עמוס בסידורים ועניינים שאותו ביליתי עם הבנזוג. כשחזרנו הביתה יחסית מאוחר, גיליתי הפרשה חומה רירית מוזרה בתחתונים. חשבתי שזו עוד אחת מהתופעות של סוף ההריון (באותו בוקר הייתי במעקב הריון והפעילות הרחמית במוניטור לא הייתה משהו לכתוב עליו הביתה). הרגשתי מעט "צירונים" אבל גם לא משהו מיוחד. קמתי בבוקר בסביבות 06:00 כדי לגלות גם דם בתחתונים.. אמנם מעט ויחד עם - סליחה בנות!! עוד הפרשה רירית. חשדתי שזה הפקק הרירי אבל עדיין, סוג של דימום-> הולכים לבית חולים לפי הוראות הרופאים. אז ארזנו תיקים ונסענו ל"כרמל", שם אבחנו גם דליפונת של מי שפיר בכמות נמוכה, פתיחה 1 ופעילות רחמית לא מאוד משמעותית.
בשלב הזה העבירו אותנו לחדר צירים והסבירו שעם הדליפונת הזו כבר לא הולכים הביתה, אבל לא חייבים לזרז עכשיו ומייד מאחר ומדובר בדליפה די קטנה. הובהר שיש סכנה לזיהום, אבל הסכנה היא די מינורית. הציעו לי פיטוצין, אבל לא עמדו על זה שאקח, לכן העדפתי לא לקחת באותו שלב. במקום זה, לבושה בחלוק בית חולים מעלף בעיצובו, התחלתי "לעבוד". עשינו אני והבנזוג אינספור סיבובים בבית החולים, עליה וירידה במדרגות, מקלחות, חוקן, קפיצה על כדור ומה לא..התחילו להתפתח צירים, אמנם לא כואבים מאוד אבל סדירים שהופיעו כל 3-4 דקות, ושמתי לב שההתמודדות שלי איתם בתנועה טובה הרבה יותר מאשר במצב סטטי, לכן המשכנו במסעות ברחבי בית החולים
אגב- אני חייבת לציין שהצוות הרפואי קיבל יחסית בהבנה את הצורך שלי להסתובב, למעט אחות או 2 בחדר לידה שניסו להגביל אותי והייתי צריכה באסרטיביות להבהיר את עמדתי בעניין.
כשבדקו שוב פתיחה בסביבות 15:00 לא הייתה התקדמות משמעותית, הייתה מחיקה של 80% והמוניטור הראה צירים סדירים. שוב הוצע לי פיטוצין כדי "להסדיר את הצירים ולקדם את הלידה", שוב סירבתי. לקחתי אח"כ קצת זמן וקראתי קצת על פיטוצין, הבנתי את ההשלכות וידעתי גם, שאם המצב היה אקוטי מכל בחינה שהיא, לא היו מציעים לי זירוז אלא קובעים לי עובדות בשטח. עשיתי חושבים והבנתי שאני רוצה מאוד לקדם את הלידה באופן טבעי, ללא התערבויות אם לא יהיה בכך צורך, ושיש לי פה חלון הזדמנויות לעשות זאת מבלי לסכן את העוברית ואותי.
הרמתי טלפון לאותה רפלקסולוגית ושטחתי בפניה את המצב. למרות שהטיפול שנעשה יומיים קודם לכן היה ההיכרות הראשונית שלי איתה, סמכתי עליה מתוך תחושת בטן. היא הגיעה אחרי שעתיים (בשישי בערב!! ), ועשתה לי טיפול של שעה שכלל לחיצות יחסית כואבות והסברים לבנזוג איך ומה לעשות כשאני נתקפת בצירים כואבים. הצירים, שפחתו כמעט לגמרי בשעת הטיפול, הלכו והתגברו ברגע שהטיפול הסתיים. לאורך הלילה הם נעשו תכופים וכואבים יותר ויותר. בשלב מסוים הציעו לי גז צחוק, וידאתי שהוא לא חודר שליה והסכמתי. זה עזר, גם כדי לטשטש אותי קצת בין הצירים כדי שאוכל לנוח ולצבור קצת כוחות בדקות הספורות שבין ציר לציר, וגם כדי לשכך את הכאבים של הצירים עצמם. גם השאיפות העמוקות שצריך לקחת כדי שהגז ישפיע, כנראה עשו משהו טוב לכל התהליך. שמענו בריפיטים את the future של ליאונרד כהן (שכנראה יקח הרבה זמן עד שאשמע את הדיסק הזה שוב בלי פלשבקים!!), הבנזוג עיסה את הגב התחתון בצירים, עשיתי מקלחות כל כמה זמן, והלילה עבר.. ב-5 בבוקר שוב בדקו פתיחה ויש! התקדמות! פתיחה 4 =] עוד מוניטור, עוד מקלחת, ואני בפתיחה 7.. ומשם זה התקדם במהירות לא ברורה לכיוון פתיחה מלאה ולידה. ב- 8 כבר היו צירי לחץ, צרחתי שם! נראה לי ששמעו אותי בכל בית החולים.. המיילדת המדהימה שהייתה לי (שמה פבאני) הייתה מאוד opened minded, הציעה לי מגוון תנוחות שונות כדי ללדת- מעמידת 6 עם תמיכה במשענת המיטה, עד לכריעה בהישענות על המיטה עצמה, שכיבה על הצד, מה לא.. בסוף מה שעבד הכי טוב היה שכיבה על צד ימין ומדי פעם עמידת 6, כשאני מועכת את האצבעות של הבנזוג המסכן שלא רק עמד בזה בגבורה אלא גם תמך והתרגש והיה איתי ב- 100 אחוז שם בצורה מדהימה מדהימה שחיברה בינינו כל כך. אחרי כמעט שעה, ב-08:55, המתוקונת יצאה
הייתי מותשת אבל מאושרת, וכששמו אותה על החזה שלי זה היה.. אי אפשר לתאר.
ההתאוששות הייתה יחסית קלה ומהירה, כמובן ש- 10 ימים אחרי אנחנו בעיצומו של האטרף- חוסר שינה, עייפות, תהיות ודאגות.. אבל אני על הרגליים, בריאה ושלמה, וגם הקטנטונת ששמה איילה
כמה מלים על בית חולים כרמל:
אין לי פרספקטיבה של לידה בבית חולים אחר, אבל- ממה שחוויתי שם:
המיילדת שהייתה לי הייתה נהדרת, מאוד פתוחה ללידה בכל צורה, זווית או מצב צבירה, קלטה מה עובד לי ומה נכון לי והלכה "איתי" ולא נגדי וזה מאוד מאוד תרם לחוויית הלידה שלי ובכלל ללידה עצמה. עם זאת, הרופאה שהציעה לי את הפיטוצין לא טרחה להסביר לי מהן ההשלכות של העניין גם לאחר שביקשתי ממנה ולא הרגשתי שעומד מולי איש מקצוע שמכבד את עצמו ואותי כמטופלת שרוצה לדעת איזו פרוצדורה מציעים לה. בנוסף, חלק מהאחיות בחדרי לידה/ צירים ובמחלקת יולדות הם לא מסוג האנשים שאני אוהבת שנמצאים סביבי.. הרבה "ראש קשה" וכל מני הערות שונות ומשונות. גם יועצות ההנקה כמעט ולא היו וגם כשהיו לא נתנו עצות טובות ככ (חוץ מאחת בתינוקייה שפשוט הצילה לי את ההנקה בימים הראשונים). איך שחזרתי הביתה הזמנתי יועצת הנקה, מי שתרצה- פרטים במסר, בפגישה אחת היא סגרה לי המון פינות.
גם מבחינת התנאים לא נהניתי ככ והאוכל היה די מגעיל (מבאס כי בימים הראשונים אחרי הלידה גוועתי ברעב 24/7). נתקעתי גם בחדר עם סוציומטית שלמזלי שוחררה אחרי לילה אחד ש"בילינו" במשותף, אבל זה כבר לא קשור לבית החולים. אבל- הכל עבר בסוף ותודה לאל, אנחנו בבית עכשיו
.
תודה למי שקראה!