פעמיים שלוש ... טריגר
אני מבקשת במייל מהמנהל שידבר איתי ושיעזור לי .
הוא לא החזיר תשובה .. הוא לא עוזר .
הוא מפנה אותי למטפלת .
אני לא רוצה אותה .
זה לא כמו עם העו"סית שתיעבתי ...
אבל אני לא מסוגלת לסבול גם אותה , די הרבה .
ואני כועסת על המנהל שהוא "זרק" אותי אליה אחרי שהוא התחיל לטפל בי בשיחות .
וכמה שזה היה קשה לעיתים אני הגעתי למצב שסיפרתי לו משהו מאוד קשה שלא סיפרתי לאף איש מקצוע לפני .
עד כמה אצעק למתים שיעזרו לי ?
הם שומעים אותי .
הם כואבים את המכאובים שלי .
ואולי הם יכולים לעשות ניסים ונפלאות ...
אבל לחבק אותי ( אבא ) , ללקק אותי ( מוקהלי ) , לנחם אותי ... הם אינם יכולים .
אני כועסת ושבורה מכשלים סידרתיים .
אני כועסת שאני נמצאת בהוסטל .
אני כועסת שלא מקבלת את המענה שנכון לי .
אני כועסת על האנשים החיים שאיבדתי ואלה שלא היו בכלל .
אני כועסת על זה שאין לי אמא ... רק אישה עצבנית , אלימה ושקרנית שהולידה אותי .
אני כועסת מזה שאני מתחננת לעזרה - מפורשות ( " תעזור לי , בבקשה " ו" דבר איתי מחר , בבקשה " - זה מה שכתבתי למנהל במייל , בעבר ) ... ולא מקבלת .
והחוסר אונים שמוביל להתעלמות מסוימת כי כבר לא ממש יודעים מה לעשות , או שהתרגלו , או שהם חסרי אונים או ... לא יודעת ...
אתם לא קולטים שאני צריכה אוזן קשבת ? לפעמים אפילו זה לא , רק חיבוק ונחמה ... ואפילו רק לא להיות לבד והזדהות ... חמלה ( לא רחמים , בשום אופן לא רחמים ! ) ...
דברי עם ד' ... זה מה שהמנהל אומר לי שאני פונה אליו ... דברי עם א' היא אמרה לי היום כשציינתי בפניה שהיו לי פלאשים בזמן הישיבת דיירים ... זה דברים שאת צריכה לדבר איתה עליהם .
נכון . יודעת את זה . אבל אני נמצאת בהוסטל ... איתה רק שעה בשבוע ( שמגיעה אליה ) !
אני מתאפקת , אני סופגת , אני שותקת , בד"כ , גם כשכואב ... למדתי לשאוג את מכאוביי לבד ... לא לשאת אותם ...
אני לא באמת נושאת אותם .
אני כורעת תחת הנטל ... הכובד שלהם ...
נשבר ... נשברתי ... נשברת ...
יצטרכו ... עוד זמן מה בתקיעות הזו ... אני מאבדת את מעט הסבלנות שנותרה לי .
העצבים שלי רופפים .
הכאב שובר אותי .
הצער גומר .
הכעס הוא רעל .
אני רוצה "הביתה" עכשיו והרבה יותר ממה שאני רוצה להגשים את הייעוד שלי .
למה אני צריכה לשאת בעונש ובפאשלות של דברים שאינם אשמתי ואינם אחריותי ( בטח שלא מההתחלה - בתור ילדה קטנה ! ) ?!
זה עונש . וזה לא בית ההוסטל , ולא משנה כמה המנהל יגיד לי שכן ושאני צריכה לשנות את צורת החשיבה שלי ולהסתגל ולקבל את המצב - שאני בהוסטל .
הוא לא יודע . הוא לא מבין .
אין לי אף אחד .
בלי אף אחד שיזדקק לי אני לא יכולה .
זה מה שזקוקה לו .
אני רוצה את מוקהלי .
היא הייתה זקוקה לי .
החמצן שלי היה מה שהיא הייתה צריכה ממני ומה שהיא נתנה לי , מה שעדיין אף בן אדם לא נתן לי .
מה שיש לי לתת ...
אם אני לא אתן זאת ולא אקבל זאת ...
הרי אי אפשר לחיות בלי חמצן .
ולחמצן כזה אני זקוקה .
חנוק לי כל כך .
בבקשה . תעזור לי .
תעזור לי .
למה אתה לא מבין אותי ואת צרכי ?
את מה שאני כל כך זקוקה לו ?
הרי אתה רגיש ואיכפתי .
בבקשה תקשיב ותשמע אותי .
תעשה את מה שנכון עבורי ... לא את מה שצריך .
אל תשליך אותי לאחרים כשאתה לקחת אותי תחת חסותך .
אני לא יכולה לכתוב לו .
אני יכולה .
אבל לא בצורה הזו בדיוק ...
בדרכים אחרות ודומות ... העברתי את המסר והרבה ...
כל פעם אותן תוצאות ומשהו בי יותר מתאכזב ויותר נכבה .
הצילו כבר .
שינוי של תזוזה ...
של תקווה .
כי אני מלאה מדי , יותר מדי ...
ואני אטבע בביצה הזו .
אני מבקשת במייל מהמנהל שידבר איתי ושיעזור לי .
הוא לא החזיר תשובה .. הוא לא עוזר .
הוא מפנה אותי למטפלת .
אני לא רוצה אותה .
זה לא כמו עם העו"סית שתיעבתי ...
אבל אני לא מסוגלת לסבול גם אותה , די הרבה .
ואני כועסת על המנהל שהוא "זרק" אותי אליה אחרי שהוא התחיל לטפל בי בשיחות .
וכמה שזה היה קשה לעיתים אני הגעתי למצב שסיפרתי לו משהו מאוד קשה שלא סיפרתי לאף איש מקצוע לפני .
עד כמה אצעק למתים שיעזרו לי ?
הם שומעים אותי .
הם כואבים את המכאובים שלי .
ואולי הם יכולים לעשות ניסים ונפלאות ...
אבל לחבק אותי ( אבא ) , ללקק אותי ( מוקהלי ) , לנחם אותי ... הם אינם יכולים .
אני כועסת ושבורה מכשלים סידרתיים .
אני כועסת שאני נמצאת בהוסטל .
אני כועסת שלא מקבלת את המענה שנכון לי .
אני כועסת על האנשים החיים שאיבדתי ואלה שלא היו בכלל .
אני כועסת על זה שאין לי אמא ... רק אישה עצבנית , אלימה ושקרנית שהולידה אותי .
אני כועסת מזה שאני מתחננת לעזרה - מפורשות ( " תעזור לי , בבקשה " ו" דבר איתי מחר , בבקשה " - זה מה שכתבתי למנהל במייל , בעבר ) ... ולא מקבלת .
והחוסר אונים שמוביל להתעלמות מסוימת כי כבר לא ממש יודעים מה לעשות , או שהתרגלו , או שהם חסרי אונים או ... לא יודעת ...
אתם לא קולטים שאני צריכה אוזן קשבת ? לפעמים אפילו זה לא , רק חיבוק ונחמה ... ואפילו רק לא להיות לבד והזדהות ... חמלה ( לא רחמים , בשום אופן לא רחמים ! ) ...
דברי עם ד' ... זה מה שהמנהל אומר לי שאני פונה אליו ... דברי עם א' היא אמרה לי היום כשציינתי בפניה שהיו לי פלאשים בזמן הישיבת דיירים ... זה דברים שאת צריכה לדבר איתה עליהם .
נכון . יודעת את זה . אבל אני נמצאת בהוסטל ... איתה רק שעה בשבוע ( שמגיעה אליה ) !
אני מתאפקת , אני סופגת , אני שותקת , בד"כ , גם כשכואב ... למדתי לשאוג את מכאוביי לבד ... לא לשאת אותם ...
אני לא באמת נושאת אותם .
אני כורעת תחת הנטל ... הכובד שלהם ...
נשבר ... נשברתי ... נשברת ...
יצטרכו ... עוד זמן מה בתקיעות הזו ... אני מאבדת את מעט הסבלנות שנותרה לי .
העצבים שלי רופפים .
הכאב שובר אותי .
הצער גומר .
הכעס הוא רעל .
אני רוצה "הביתה" עכשיו והרבה יותר ממה שאני רוצה להגשים את הייעוד שלי .
למה אני צריכה לשאת בעונש ובפאשלות של דברים שאינם אשמתי ואינם אחריותי ( בטח שלא מההתחלה - בתור ילדה קטנה ! ) ?!
זה עונש . וזה לא בית ההוסטל , ולא משנה כמה המנהל יגיד לי שכן ושאני צריכה לשנות את צורת החשיבה שלי ולהסתגל ולקבל את המצב - שאני בהוסטל .
הוא לא יודע . הוא לא מבין .
אין לי אף אחד .
בלי אף אחד שיזדקק לי אני לא יכולה .
זה מה שזקוקה לו .
אני רוצה את מוקהלי .
היא הייתה זקוקה לי .
החמצן שלי היה מה שהיא הייתה צריכה ממני ומה שהיא נתנה לי , מה שעדיין אף בן אדם לא נתן לי .
מה שיש לי לתת ...
אם אני לא אתן זאת ולא אקבל זאת ...
הרי אי אפשר לחיות בלי חמצן .
ולחמצן כזה אני זקוקה .
חנוק לי כל כך .
בבקשה . תעזור לי .
תעזור לי .
למה אתה לא מבין אותי ואת צרכי ?
את מה שאני כל כך זקוקה לו ?
הרי אתה רגיש ואיכפתי .
בבקשה תקשיב ותשמע אותי .
תעשה את מה שנכון עבורי ... לא את מה שצריך .
אל תשליך אותי לאחרים כשאתה לקחת אותי תחת חסותך .
אני לא יכולה לכתוב לו .
אני יכולה .
אבל לא בצורה הזו בדיוק ...
בדרכים אחרות ודומות ... העברתי את המסר והרבה ...
כל פעם אותן תוצאות ומשהו בי יותר מתאכזב ויותר נכבה .
הצילו כבר .
שינוי של תזוזה ...
של תקווה .
כי אני מלאה מדי , יותר מדי ...
ואני אטבע בביצה הזו .