אבחון בגיל מבוגר
הבן שלי אובחן באספרגר רק בגיל 20 במהלך השירות הצבאי שלו. הוא אבחן את עצמו ודרש ממני לקחת אותו לאבחון פורמאלי, למרות שממש לא חשבתי שזאת הבעייה. לאורך השנים ראו אותו הרבה מאוד מטפלים, הוא התמודד עם מגוון בעיות של חרדה, ויסות חושי וקשיים חברתיים ואף אחד לא חשד באספרגר. מבחינה לימודית הוא היה ילד מחונן, שקט, שהוציא ציונים גבוהים, כך שהוא די נפל בין הכיסאות... היום אני יודעת שפשוט לא הייתה לזה מודעות בזמנו. אספרגר נכנס ל-DSM, ספר האבחנות הפסיכיאטריות רק בשנת 1994, כך שכל אוכלוסיית המבוגרים לא מאובחנת. במקרה שלנו, האבחון הביא איתו הקלה, קודם כל לילד, שהבין מה המקור לבעיות שאיתן הוא מתמודד, וגם לי, כשהבנתי שהוא פשוט נולד ככה, והורדתי ממני המון רגשות אשמה וכישלון שליוו אותי לאורך השנים. העזרה שהוא קבל מאנשי מקצוע לאורך כל הדרך, לא קידמה אותו ולא סייעה בכלום, היות והיא לא הייתה ממוקדת במקורם של הקשיים. לפני כחודשיים, הוא התחיל קורס של לימוד מיומנויות תקשורתיות לבוגרים על הספקטרום, ואני כבר רואה את השינויים שהקורס הזה מחולל. לדעתי חשוב לאבחן, לתת עזרה ממוקדת ולהיעזר באנשי מקצוע שמתמחים בבעייה הספציפית. שיהיה בהצלחה!