בה גווה היא אמנות פנימית
כמו שינג אי וטאי צ'י. למה פנימיות? החלוקה פנימיות-חיצוניות היא חלוקה סינית מסורתית לאמנויות לחימה שנתפסות כסיניות מקוריות (וודאן?), כלומר פנימיות. לעומתן אמנויות חיצוניות לסין, כלומר כאלו שהובאו מבחוץ ( אמנויות הלחימה של שאולין, שמקורן עפ"י התפיסה המסורתית, בהודו), קרי "חיצוניות". את ההסבר הזה שמעתי וקראתי במספר מקורות והוא נשמע לי הגיוני מאוד. לעניות דעתי הלא מלומדת, התוספות הפרשניות של פנימי=רוחני=כוח ערטילאי בעל עוצמה גדולה יותר וכו' הן מאוחרות יותר ונועדו להאדיר את האמנויות הפנימיות ולייחס להן סגולות ויתרונות, לעיתים מיסטיים, על פני אמנויות "זרות" ו "נחותות". עדיין לא נתקלתי באמנות לחימה מסורתית-מזרחית כלשהי שטוענת שהיא "חיצונית-קשה", עפ"י הפרשנות הדרשנית הנ"ל. בכל השנים שעסקתי בקראטה, לא שמעתי מעולם התיחסות כזו וחלוקה דוגמטית כזו. שמעתי, לעומת זאת, כל הזמן שהעיסוק הפיזי-חיצוני הוא משני בחשיבותו, שאמנויות הלחימה מכוונות להתפתחות פנימית (הן במשמעות הלחימתית-יעילה והן במשמעות הרוחנית-נפשית-מיינדית-אופי). מעולם לא הורו לי שלא להתעסק בחומרים "רוחניים" על חשבון עיסוק בפיתוח מהירות, כוח ושאר זוטות "חיצוניות". תמיד היה לי ברור שככל שאני מתקדם ברמת האימונים שלי, כך הם נעשים יותר רכים, יותר מתוחכמים, פחות כוחניים וכיו"ב. עם זאת, גם כמתחיל, ההערות וההדגשים שקיבלתי כיוונו כל הזמן לעבודה פחות חיצונית, עפ"י כל המאפיינים שהוזכרו כאן. משום מה, אנשי אמנויות לחימה סיניות פנימיות, במיוחד אנשי טאי צ'י, מקפידים מאוד על החלוקה הזו ועל ההבדלה הקטגורית בינם לבין שאר העולם, "החיצוני". יתכן שאלו הן שאריות מאותה חלוקה הסטורית ויתכן שאלה "רגשי נחיתות" או צורך מתמיד בהצטדקות מול הדיוטות שאינם מבינים שגם עבודה איטית ועדינה יכולה להיות קשוחה ואפקטיבית להפליא (בכל מובן). אותי הנושא הזה בד"כ משעשע. כך גם לגבי זיקה ויניקה ממקורות של רפואה, פילוסופיה וכו'. אין ספק שיש השפעה הדדית בין כל התחומים הללו וחלחול הדדי משמעותי מאוד של תכנים ביניהם, אבל חשוב מאוד לזכור ולהבין, לדעתי, שאמנויות הלחימה כשמן כן הן ואני מניח שמה שחדר אליהן ונשאר, הם תכנים שתרמו ליכולת הלחימה של המתרגל והמתרגלת. שנים רבות של התפתחות הביאו, ללא ספק, לטשטוש הגבולות וליצירת תורות שלמות, שכוללות בתוכן פנים שונים של הבנה והתפתחות אנושית (רפואה, מדיטציה, לחימה, חישול ועוד). היה לי עוד, אבל התעייפתי. אולי אח"כ