בתפיסה שלי
(וסליחה אם אני טועה במינוח או סתם כותב שטויות), פעלים כמו נשבע, חשב, חלם וכו' מצריכים מושא ישיר שהשדה הסמנטי שלו מוגבל באופן קיצוני: אך ורק שבועה, מחשבה, חלום וכו'. המושא הזה עשוי להתממש כפסוקית מושא, או לחלופין כשם עצם הגזור בדרך כלל מהשורש של הפועל, ובמקרה זה הוא דומה באמת למושא פנימי. אבל הדמיון השטחי הזה לא הופך אותו באמת למושא פנימי, שהוא קטגוריה נפרדת הקרובה מבחינה פונקציונלית לתיאור.