שרשור התנהגות לשבוע חדש

[מיי83]

ענייני שינה ועוד

שלום לכולן,

הבת שלי בת 2.3. לפני כשלושה חודשים נולד לה אח קטן ולאחרונה העברנו אותו לישון יחד איתה בחדר.
העניין הוא שעוד מההריון שלי, היתה מתעוררת מתישהו בלילה (לפעמים גם די מוקדם, סביב 22-23) והיינו לוקחים אותה אלינו למיטה- מרוב עייפות שלנו כמובן. אחכ היתה ממשיכה לישון איתנו עד הבוקר וכולנו היינו ישנים טוב...
ידעתי שמתישהו אצטרך לשנות את ההרגל הזה אבל לא היו לי כוחות- גם כשהקטן נולד (אני מניקה בלילה אז זה מקשה על כל העניין).
כרגע גם הרגלי ההרדמות שלה קשורים אליי- היא רגילה שאני יושבת לידה ונותנת לה יד עד שנרדמת. לא מסכימה שאבא ירדים אותה ולא רצינו לכפות זאת עליה כל עוד המצב היה רגיש עם הקטן שנולד והיתה זקוקה לי יותר מהרגיל...
חשוב לי לספר שפעם, סביב גיל שנה וחצי, היתה נרדמת לבד ובאמת ישנה רוב הלילות כל הלילה...עד שמתישהו זה השתבש (נראה לי שבעקבות מחלה...) ומאז לא שינינו את זה.
עכשיו די ברור לי שאני רוצה לשנות את זה, זה חשוב גם לי וגם לבעלי. אבל יש כל מיני רגשות אשם שעולים לי בהקשר הזה:
1. היא בתהליך של גמילה כרגע, האם להעביר אותה עוד תהליך שכולל חרדות פרידה כאלו ואחרות? (גם בהרדמה וגם במהלך הלילה)
2. היא מאוד צמודה אליי לאחרונה, רוצה רק אותי וכו', האם יהי נכון לעשות את זה עכשיו (מצד שני ממש לא בטוח שזה ישתנה/ יפחת בקרוב...).

אשמח לשמוע את דעתכן איך להעביר אותה את התהליך של לימוד מחדש להרדם לבד והשאר לבד כל הלילה במיטה....בעבר השתמשתי בשיטה של אחרי טקס שינה לאחל לילה טוב, לצאת מהחדר ולחזור כל שתי דקות ללטף...ברור לי שיהיה הרבה בכי ומשום מה, עכשיו, כשהיא יותר גדולה, נורא קשה לי. גם ברור לי שאני יותר רגישה אליה כרגע בגלל רגשות אשם אחרי הלידה וכו'... מצד שני אני כן שלמה עם הרצון שלי להחזיר לנו את המיטה שלנו

אשמח לשמוע את דעתכן, ותודה !

 

[pie and cactus]

אצלנו יש בדיוק אותו הפרש

הקטנה בת חצי שנה.

אמם זה לא מה ששאלת, אבל אולי יעזור לך -
שינינו את נוהל השינה כדי שיהיה לנו יותר זמן עם הגדולה -
אבא מקלח את הקטנה ומלביש אותה, בינתיים אני עם הגדולה (ממש איתה, או עוסקת בכל מיני עניינים בסביבה שלה).

אח"כ אבא לוקח את הגדולה לאמבטיה ובינתיים אני מרדימה את הקטנה (נרדמת לבד, אבל לפעמים צריכה יותר עזרה).

כשאני מסיימת, אני מצטרפת לאבא ולגדולה, שבינתיים עברו לחדר השינה שלנו, ויש לנו שם זמן איכות - סיפורים, דיבורים וכו'.
כשמגיע הזמן לישון (ובחלק מהמקרים - הילדה מודיעה שהיא כבר רוצה לישון), הולכים למיטה (הן באותו חדר) והיא נרדמת לבד. לפני שנכנסים מזכירים לה שהקטנה כבר ישנה ושצריך להיות בשקט (זה לא תמיד עוזר, אבל לרוב הקטנה לא מתעוררת כבר).

אולי אם היא תוכל לבלות יותר זמן בחדר שלכם בזמן עירות ולקבל תשומת לב אז, היא תוכל לוותר עליה בלילה?
הייתי מסבירה לה מה הולך להיות השינוי, כמובן, ומספרת לה שהיא תירדם יחד עם הקטן. הייתי מנסה למצוא יחד איתה דברים שיעזרו לה להירדם לבד. להסביר לה שאת עייפה ויש לך המון עבודה (רצוי לא לקשר את זה לתינוק - לא להגיד שאת קמה בשבילו בלילה), וקשה לך לשבת כל הזמן לידה. להגיד לה שתבואי לבדוק אותה.

 

[kramerkaren]

אני יכולה לספר לך מה אני עשיתי

רוני ישנה איתנו במיטה. לא כי אני מאמינה בלינה משותפת, אלא בעיקר כי אני מאמינה בלינה, והייתי עייפה מידי לכל פתרון אחר. כל עוד לא הפריע לי\לנו זה היה סבבה, אבל הגיע הנקודה שזה כן הפריע והחלטנו להחזיר אותה לחדר שלה, בערך בגיל שלכם.
אני באופן אישי מאמינה בגמילה הדרגתית. בהכל. אני לא מאמינה בזבנג וגמרנו, לא לי בשום דבר, לא לילדים שלי.
אגב, אני עדיין נשארת איתה עד שהיא נרדמת, בעיקר כי זה עניין של עשר דקות, החלטתי שזה יותר קצר מכל דבר אחר, כי היא למדה להירדם לבד ולא מחפשת אותי בכל התעוררות וכי זה זמן שקט שלי עם עצמי ולפני שאני ממשיכה את הערב...
לסיפורנו.
בהתחלה ישבתי לידה, צמודה. מידי כמה ימים הרחקתי את הכסא שלי לכיוון הדלת של החדר. ישבתי עם גב אליה, כשהתנאי הוא שהיא לא מנסה לדבר איתי. ארגנתי כסא נוח וספר וזה היה (ועודנו) זמן השקט שלי.
בהתעוררויות באמצע הלילה חזרתי על אותו דבר בדיוק - ישיבה עם הגב אליה, במקום בו הכסא הושאר.
הכסא התקרב לדלת, והוא יצא מהחדר.
השלב הבא היה "אני רק הולכת לעשות כביסה\להכין לך את המאכל האהוב שיש לך למחר\למצוא את השמלה עם הנקודות בשבילך (שימי לב למוטיב החוזר - אני לא הולכת להירגע ולנוח, אני הולכת לעשות משהו בשבילך ולמענך). אם לא תקראי לי אני אחזור עוד 2 דקות (שהתארך ל -3\4\5\10 דקות) לתת לך נשיקה".
מבטיחה. ומקיימת. הולכת לשתי דקות. חוזרת. נשיקה (שאסור לדבר במהלכה). הולכת לעוד מטלה. עוד 2 דקות. בלילה הראשון זה לקח שעות. בלילה השני זה לקח 3 ביקורים. בשלישי עד שחזרתי היא כבר ישנה.
זה נשמע ארוך ומייגע, ואם תחפשי אחורה את תראי פוסטים מיואשים שלי בשלוש בבוקר בהם אני יושבת על המדרגות הקרות ומחכה ל- 5 דקות שיעברו ע"מ לחזור שוב ולנשק, מתוך ידיעה שאם אני ארדם והיא עיר אותי שוב זה עשוי להרוג אותי. או אני אותה. אבל בסופו של דבר - עיקר התהליך נגמר אחרי שבועיים גג.
זה עבד אצלנו בתקופות. אחרי כל צינון\חום\חופש היה צורך ברענון נהלים מחדש, ועכשיו אם היא מתעוררת היא פשוט נכנסת למטה שלי (אלא אם אבא שלה ער, ואז הוא מחזיר אותה לחדר שלה. אמא שלה עייפה מידי להתמודדות בארבע בבוקר), אבל אני שמחה לבשר, יום לפני יום הולדת 5, שנדיר שהיא מתעוררת באמצע הלילה, ועוד יותר נדיר שלוקח יותר מעשר דקות עד שהיא נרדמת בערב (ואל תגלו לבעלי - אם אני באמצע ספר טוב אני נוטה למרוח את הזמן בחדר שלה....שהוא יתעסק עם הגדולים, שיעורים שנזכרו ברגע האחרון, אוכל ויללות על זה שהם לא רוצים ללכת לישון ורק לראות עוד פרק של משהו...)
מקווה שעזרתי.

 

[שאלה אחת וזהו]

מה עושים עם מציקן כרוני?!

הילדון שלי, בן ארבע וחצי, התחיל השנה גן עירייה. הוא מאוד מאוד חברותי. רוצה כל הזמן להיפגש עם חברים מהגן. מתחבר עם ילדים אקראיים בפארק וכו׳ . הוא משחק נהדר גם בחבורות ובאופן כללי, בהקשר החברתי, המשחק שלו מאוד חיובי. הוא לא אלים ולא בקטע של אינטריגות. שנה שעברה הוא היה בגן פרטי. הם היו שם מעין חבורה כזאת של בנים. אחד מהבנים היה חברו הטוב ביותר. לקראת סוף השנה הדינמיקה השתנתה והחבר הטוב של הילדון התחבר עם ילד אחר. לא יפה אני יודעת, אבל ילד מאוד שלילי שתמיד מחפש לריב ולהרביץ וכל התכלית של המשחק שלו היא למצוא קורבן כלשהו ולהשתלח בו. בסוף השנה הרגשתי שהוא מאוד נגד הילדון וגם מסית את הכביכול חברו הטוב. זה ביאס אותי בטירוף ולמרות שעל פניו הבן שלי לא התרגש מזה, אני לקחתי את זה מאוד קשה. נגמרה השנה כל אחד מהם התפצל לגן אחר. הילדון והכביכול חברו הטוב שמרו על קשר ואת המרושע ראינו רק לעיתים רחוקות. לאחרונה המרושע הצטרף לחוג שגם בני והחבר הכביכול טוב הולכים אליו... הדינמיקה משנה שעברה מתרחשת שוב. כשהמרושע גורר את הכביכול חבר להציק גם פיזית לילדון שלי. בחוג יש עוד חבר טוב של הילדון מהגן הנוכחי, שתמיד רוצה לשחק איתו אבל הילדון, לא ברור למה, מעדיף את חברת הכביכול חבר והמרושע המציק. יש לציין שהילדון שלי גבוה מהמרושע באיזה ראש וחצי ולדעתי זה גורם למרושע לקנא בו קצת. הוא כמובן גם יותר חזק אבל שוב, ממש לא אלים. מה גם, שהמורשע הוא בסגנון הילדים שגם שמרביצים להם הם שוכבים על הרצפה ומחייכים. כמובן שכשיש אלימות אנחנו עוצרים אותה, אבל כל האווירה מאוד לא נעימה ואני יוצאת משם עצבנית ביותר. אני מתלבטת מה לעשות. יש לי אופציה להעביר את הילדון לחוג ביום אחר, אבל הוא עלול להתבאס שהכביכול חבר לא יהיה שם. הבעיה היא לא בחוג עצמו אלא אחרי כשהם משחקים. אני יכולה להגיד שהולכים הבייתה אחרי החוג, אבל זה יהרוס לילדון את כל הכיף של האחרי ולזה הוא בעיקר מחכה, אופציה שלישית היא להפסיק את החוג לגמרי, אבל יש לי תחושה שאולי אני קצת קיצונית בתגובות שלי וברגשנות ביתר בנושא. סוגיה נוספת, מה לעשות עם הכביכול חבר, למרות שהם לא ביחד בגן הוא מבקש הרבה להיפגש עם הילדון שלי וכששניהם נפגשים הם משחקים מאוד יפה ביחד. לי! אבל לא מתאים שכשהמרושע נמצא הוא מרשה לעצמו להציק לילדון ולהיגרר אחרי המרושע להתנהגות שלילית. הילדון לעומת זאת לא שומר טינה ורוצה בכיף להיפגש עם הכביכול חבר... אשמח לתובנות ופרופורציות. תודה!

 

[emmaKatelin]

שאלה

ניסית לפנות ולדבר עם האמהות של השניים?
יש עם מי לדבר שם? ייתכן והן יוכלו לנטרל חלק מהסיטואציה או שלא נראה לך שהן ישתפו פעולה?

 

[kramerkaren]

מורכב.

איפה הם משחקים אחרי החוג? יש אפשרות להגיד לאמא של הכביכול חבר, תקשיבי, יש בין הבן שלי למרושע דינמיקה שלילית, אז אני מעדיפה שהבן שלך יבוא אלינו אחרי החוג\נלך לגינה אחרת\נתרחק מהמרושע?
אגב, אני לא חושבת שאת קיצונית. ילדים מרושעים זה מבאס, ילדים מרושעים גוררים זה מבאס ת'תחת, ילדים מרושעים, גוררים שעל הדרך משפילים ואלימים זה זוועה.

מה שכתבתי עד עכשיו זה מנקודת המבט שלך, כאמא. ואיך שאני הייתי מרגישה. עכשיו צריך להסתכל על הבן שלך.
את מתארת ילד מאד חיובי, מאד חזק. הוא לא נגרר סתם, הוא לא ילד עם אופי חלש. כלומר - אם הסיטואציה לא הייתה יושבת לו בטוב, הוא היה יודע להתרחק ממנה, יש לו גם מספיק אופציות חליפיות, הוא לא צריך את תשומת הלב הזו, השלילית או החיובית מאותו ילד מרושע. אני צודקת?
מכאן בסדר לו בסיטואציה הזו. אולי זה עונה לו ומאפשר לו לא להיות הילד הטוב? אולי הוא רוצה להיות קצת הנגרר ולא רק המוביל כל הזמן? גם זה חשוב לראות, איפה זה נופל אצלו, על איזה צורך זה עונה.

ואחרי כל החפירה הזו, ובטח לבטח לאור זה שנשארו פחות מחודשיים עד סוף שנה"ל, הייתי הולכת על גישת המינונים. מידי פעם לאפשר, מידי פעם לשלוף שפן מגניב הרבה יותר מהכובע.

 

[שאלה אחת וזהו]

לא בדיוק...

הילדון מאוד חיובי, שמח וחברותי זה כן. אבל אני לא חושבת שהוא תמיד מוביל באופן מובהק. יש חברים שככה ויש שאחרת. ודווקא יש סיטואציות שהוא קצת נגרר, למשל שהוא בוחר ארטיק וחבר בוחר אחר ואז הוא משנה לבחירת החבר, כאלה מן. להתנהגויות מציקות ואלימות הוא לא נגרר כי באמת זה מאוד רחוק מהאישיות שלו. מהסיטואציה הספציפית הזאת הוא לא מתרחק למרות שזה מציק לו, אפילו מאוד. הוא בא ומתלונן ואני אומרת לו בו נלך והוא לא מוכן בשום פנים ואופן. הוא גם מתעקש לשחק איתם למרות שיש אלטרנטיבות של ילדים אחרים שהוא מכיר שמבקשים לשחק איתו. גם אם נגיד הוא יתרחק לחבר אחר. המרושע יחפש אותו על מנת להציק, אלא אם כן מצא איזה קורבן אחר להציק ולחטוף ממנו. האמא של הכביכול מיודדת איתי מאוד. היא מודעת למתיחות בין המרושע לילדון. כולם, גם האמא של המרושע, נוכחים שם ומעירים כל הזמן על התנהגות שלילית אבל האווירה נהיית עכורה ומבאסת, מה גם שהמורשע לא באמת מכיר סגנון משחק שהוא לא הצקה. הילדון,אובייקטיבית , לא צריך את תשומת הלב מהמרושע ובכל זאת, מכניס את עצמו למשולש הזה. לא ברור למה. אני באמת אצמצם הגעתי לחוג . אולי אגוון עם החוג ביום האחר. אבל לגבי הכביכול, היית מאפשרת מפגשים עם הילד שלך ( שרוצה בעקרון להיפגש איתו) למרות שהוא נגרר אחרי המרושע ולא מתנהג יפה לילדון? הצביעות הזאת והחוסר נאמנות מתחרפנת אותי. מצד שני הם בני ארבע וחצי.

 

[kramerkaren]

מצמצת. כמה שיותר.

אם הם משחקים יפה ביחד, אז הייתי מאפשרת מפגשים, אבל מונעת כמה שיותר את האינטראקציה בשלישיה. כואב לראות אותו ולא מתאים לי.
הצביעות והחוסר נאמות כמו שאת קוראת לזה, היא לא בדיוק כזו בגיל הזה. הם כל כך מונעים "מה יוצא לי מזה" שהילד השני פשוט בוחר באותו רגע את הדבר הטוב ביותר עבורו, ולא משנה לו את מי הוא רומס בדרך. זה לא במכוון, זה פשוט גדול ממנו.

 

[רותה25]

בן 3 מאוד מאוד רכושני

בני בן ה-3 בן יחיד לרגע זה (אני בהריון)
מאוד רכושני בצעצועים. יש לו כל כך הרבה משחקים בדגש על טרקטורים וכלי עבודה שכשבא אליו חבר הוא פשוט אוסף כל מה שהוא יכול ובקושי נותן לחבר לשחק.
אם החבר בוחר משחק אחר, אז כפיר מיד לוקח אותו גם. עד שבסוף החבר מתפשר על משחק שלא רצוי על כפיר באותו רגע.
גם אצל ההורים שלי הוא לא משתף ילדים נוספים שבאים.
הוא נכד ראשון מהצד של ההורים שלי וגם שם הוא חושב שכל הצעצועים שלו וכשבא בן של בת דודה שלי או סתם עוד ילד הוא פשוט משתלט על כל הצעצועים ובקושי משתף.
בנוסף הוא כמעט תמיד משחק לבד ולא עם הילדים שבאים אליו.
לפני שבא חבר אני מנסה לעשות לו הכנה ואומרת לו שכשהחבר יבוא הוא צריך לבחור באיזה צעצוע לתת לו לשחק. לפעמים זה עובד ולפעמים לא.
במידה ואני ממש מתעקשת איתו ולוקחת לו את הצעצוע שאותו חבר התחיל לשחק איתו. אז הוא מתחיל לבכות ומשתטח על הרצפה (אני משתדלת לא לוותר, אבל יש לו חברים כאלה מתוקים שלפעמים רואים שהוא לא מפסיק לבכות אז הם נותים לו את הצעצוע שהוא רצה כדי שלא ייבכה).
לציין שהוא אף פעם לא התנהג באלימות כלפי מי שלקח לו צעצוע, הוא פשוט מתחיל לבכות כשלוקחים לו. ולהגיד זה שלי, אני תפסתי וכו'.
ובלי קשר לרכושניות הוא בוכה הרבה, גם על שטויות, אני ממש מנסה לא להתייחס (כשמדובר בשטויות)
בקיצור, כל מה שאומרים על גיל שנתיים הנורא הופיע לי בכפולות בגיל שלוש....

 

[Maggi10]

גם אצלנו אותו מצב

מתלונן שילד מסויים מרביץ לו, למרות שמהיכרות עם הילד זה נראה מאוד לא סביר.
אחרי שבוע החל להתלונן על ילד אחר.
גם אצלנו נטייה לדרמה כולל ״סיפור״ שאבא הרביץ לו ( ותמיד כמובן בפני חברים או שכנים

).
אני לימדתי אותו שבמקרה שמישהו מנסה להרביץ לו הוא יצעק חזק ״די, תעזוב אותי זה לא נעים לי״.
עשינו חזרות בבית והוא מגיע לדצבלים מכובדים... ככה יש סיכוי להרתיע את התוקף וגם שמישהו מהצוות ישמע ויתערב.
בנוסף שיתפתי את הגננת בכך שטוען שילדים מסויימים מרביצים לו, שאני לא יודעת אם זה נכון או לא אבל מבקשת שיפקחו עין.