בעיניי יש הבדל
כי הריון, עד כמה שהוא יקר (ואני יודעת מה זה), זה הריון. זה עדיין לא ילד, שנקשרת אליו וגידלת אותו.
לגדל ילד שיש לו בעיה כלשהיא (ותסמונת דאון זה ממש לא הכי גרוע שיכול להיות) זה נראה לי קשה פי כמה רמות. זה לכל החיים.
זה משהו שמשעבד את החיים שלך, שלא יאפשר לך כנראה לעבוד יותר, והכי קריטי בעיניי זה משהו שיקח את רוב תשומת הלב מהילדים האחרים. בהריון הראשון לא עשיתי. בהריון השני ועכשיו בשלישי, לא יכולתי לסבול שאני "אעניק" לילדים הקיימים והבריאים שלי אח חולה. זה מן מטלה כזאת ואחריות שאת מפילה עליהם שהם לא ביקשו אותה. הרי ילד פגוע יצטרך טיפול לכל חייו, גם אחרי שאני כבר לא אהיה פה, ומי שיצטרך לעשות זאת זה האחים שלו.
אז ברור לי שלא כל דבר אפשר למנוע, ויש דברים שיכולים לקרות, אבל מבחינתי מה שאפשר אני מונעת.
