אפרופו הסיפור של דינה
אשתף אתכם במשהו קטן גם ממני:
זו שעבדתי איתה,אז בעבודה לשעבר,היו לי איתה לא מעט עליות ומורדות.באמת,בלשון המעטה,היינו יכולות להיות אוייבות גדולות אבל מצד שני גם חברות לא קטנות.
קצת לפני שבואו נגיד הפסיקו לי את התעסוקה,היא התחתנה.לפני החתונה היא הגיעה עם הזמנות לאירוע שלה למקום העבודה וחילקה לבוסית (גננת) שלנו לי ולעוד כמה (א)נשים הזמנות.
כשהיא שאלה אותי אם אני מגיעה אמרתי לה בהתחלה שכן,אני מגיעה ושאני אבוא בטוח.למרות שבפנים קצת עשיתי עם עצמי חושבין של אם כדאי לי או לא.
חשבתי על כמה נפגעתי וכמה אולי להגיע לחתונה שלה זה שווה ערך לפרס.עשיתי עם עצמי לא מעט חושבין בראש של חסרונות ויתרונות..
מפה לשם כשהגיע יום האירוע החלטתי שאני אשנס את עצמי ואגיע בכל זאת.
שהגעתי לשם,מכל מיני סיבות הבנתי שאלה שהיא הזמינה מהעבודה לא הגיעו ובעצם רק אני הגעתי מתוך הסך של העבודה..
לא משנה שלא היה לי איפה לשבת ודי התבאסתי שלא הכרתי אף אחד,איפשהו בלב שלי אחרי שהסתיימה החופה והיא נישאה,הבנתי שעצם זה שהגעתי שמתי את כל המחלוקות שלי איתה בצד
הבנתי שאם היא הזמינה אותי לחתונה שלה.לאירוע שמבחינתי לא כל מי שאתה לא אוהב אתה בהכרח מזמין,זה כבר אומר המון
אחר כך גם חשבתי על זה שאם לא הייתי מגיעה אז מה זה היה אומר עליי..
אז שמחתי שבכל זאת הגעתי וכיבדתי אותה
אגב,היא גם התקשרה ובאמת גם אמרה לי תודה על הכל ואז בכלל הבנתי שעשיתי נכון שהגעתי.
וזהו... זה הסיפור שלי.. חפרני קצת אבל יש בו הרבה מוסר השכל
