ועוד ציטוטים שנאספו במהלך השבת:
א. ''הטעם בקיומה של מדינה וההצדקה לקיומה אינו אלא הצורך בה. 'צורך' זה קיים בשני מישורים: קיומו של הפרט ('אלמלא מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו'); עצמאותו של 'העם'. כל כוח וכל בשלטון שבידי המדינה מעבר לסיפוק הצרכים ההכרחיים הוא עריצות, מאחר שכל שלטון (בכל משטר) הופך מיד מאמצעי לתכלית ומנוצל ע''י השליטים (בכל משטר שאפשר להעלותו על הדעת) לקיום שלטונם. מהותה של דמוקרטיה - צמצום סמכותו של השלטון עד למינימום ההכרחי לסיפוק הצרכים ההכרחיים; לשון אחר - דמוקרטיה היא הגנת האדם מפני ממשלת מדינתו''. (''יהדות, עם יהודי ומדינת ישראל'', ''מדינה ודת'' מתוך ''הדרך'', מס' 4, מאי 71).
ל' מתעלם כאן מקיומן של דמוקרטיות דורסניות בהיסטוריה ומהעובדה ש''דמוקרטיה'' משמעה ''רצון הרוב'', אבל הרעיון ברור. כעת הוויכוח הוא על מהו ''צורך הכרחי'' שאותו רק השלטון יכול לספק. אני בדעה שהניסיון וההגיון שניהם מראים שמנגנון רווחה שהשלטון מנהל הוא אפילו פחות יעיל ויותר מזיק מפעולה חופשית של חברות ביטוח פרטיות המתחרות זו בזו על לקוחות ועמותות וולנטריות המתחרות זו בזו על תורמים.
ב. ''... אך דומה כי בעייתו של הקיבוץ היא גם בעייתו של רעיון הסוציאליזם כאידיאולוגיה חינוכית וכגורם מושך יהודים. הדרגה הגבוהה ביותר בשחרור האדם שהושגה עד עכשיו, הושגה ע''י הפועל השוודי, הנורווגי, האנגלי, האמריקאי, ההולנדי השוויצי, בארצות המשטר ה'קאפיטאליסטי', ולא נמצאה קורלאציה בין קולקטיביות ובין חירות-האדם. להיפך - מתגלה שדווקא במשטר קולקטיביסטי האדם חפשי פחות'' (שם, 'הזהות היהודית והשתיקה הישראלית'. דו-שיח עם אהןד בן-עזר, 66).
ההתייחסות הראשונה שראיתי מצד ל' לחופש כלכלי ולמשטר קפיליסטי. סוגיית הרווחה נגררת מכאן רק בעקיפין, ע''י האמירה שככל ש*המשטר* יותר קולקטיביסטי (כלומר - משטר שכופה ''סולידאריות''), נמצא האדם פחות חופשי.
ג. ''טובי הכלכלנים אצלנו מחזיקים בדעה, כי זרם כספי-חינם מונע את אפשרות הבראת המשק, וכהדיוט הדבר מתקבל על דעתי - שכספי-חינם מעוותים את המהלך הנורמאלי של הפיתוח, שלא לדבר על תופעות שליליות נוספות שמביאים עימם כספי-חינם, כגון הרחבת התהום בין ישראל הראשונה והשניה, שההבדלים ביניהן הולכים ומעמיקים לעינינו... הנתיב בו אנו מהלכים אינו מוביל ליצירת קשר של בני עם אחד, אלא קשר של נותני-תרומות ומקבלי-תרומות, וזה אינו קשר אלא תהום המפרידה מבחינה נפשית יותר מכל דבר אחר''. (שם)
כאן אני מבין של' מתייחס לבעיית ''מלכודת הרווחה''. התלות שיוצר האדם שמקבל את דמי הרווחה במנגנון מכניסה אותו למלכודת מעגלית שספק אם מנגנון הרווחה מסוגל להוציאו ממנה. זו בעיה שקיימת אף בעמותות וולנטריות, אך אלו יתחרו אחת בשניה בניתוק התלות בכדי לקבל תרומות (במקום העמקתה, כמו המנגנון הקיים כיום, ע''ע ''המגזר החרדי''). ביטוחים פרטיים לא מובילים לתופעה, כידוע.
ד. ''הבחירות לוועידת הסטודנטים באוניברסיטה העברית הנחילו מפלה מוחצת ל'גוש ישראל העובדת' ונצחון לרשימה של 'בלתי-תלויים'. תוצאות אלו גרמו זעזוע נפשי לכמה פובליציסטים של הממסד המפלגתי-שלטוני, ובייחוד לממונים על ענייני תרבות ורוח במערכות עיתוני 'מפלגות הפועלים'. הללו מקוננים מרה על 'התרחקות הסטודנטים מערכים רעיוניים וסוציאליסטיים', על 'האדישות הציבורית' בקרבם... עקב להיטותם אחרי 'בולמוס הקארייריזם והחיים הנוחים'... אם נדון באובייקטיביות במשמעות הבחירות בין הסטודנטים, נוכל לראות תופעה משמחת וסימן מעודד בכך, שהשיטות שבהן זוכה הקונפדרציה של האוליגרכיות של מפלגות השלטון לנצחונות בבחירות בציבור המשועבד לה ב''ישראל השנייה'' ובישוב הערבי - הכזיבו לפחות בסקטור אחד של הנוער הישראלי, ושאנשי הסקטור הזה מאסו בחסות השליטים ומבקשים להגיע בכוחות עצמם, ע''י לימודיהם והכשרתם המקצועית, להיות רופאים, מהנדסים, כימאים, עורכי-דין, מורים וכו'. אם זהו קארייריזם - מה שם נקרא להווי של עסקנות ופקידות מפלגתית, המשתלמת בכספי המגבית וכספים אחרים הנלקחים ממקורות לאומיים וציבוריים, ושלא נועדה אלא לקיים את המנגנונים המעסיקים עסקנים ופקידים אלו?'' (שם, ''הנוער הישראלי ו'הערכים''', 'בטרם' 60).
דברים אלו נאמרים על רקע שלטון מפא''י, אבל השימוש ברטוריקה של ''אדישות ציבורית' עדיין קיים.
ה. ''השלטון מוסמך להכריע בבעיות תועלתיות מסוימות (לא בכולן!) ואין לו סמכות להכריע בבעיות ערכיות-לא מוסריות ולא דתיות, ואפילו לא חברתיות (במידה שאין להם השלכות משפטיות). אם אין תמימות-דעים בין בני אדם על ערכים, נמצאת המדינה שאינה פשיסטית לא מסגרת של אחדות אלא זירה של מאבקים. הרעיון של המדינה כמסגרת ל"אחדות לאומית" הוא רעיון פשיסטי מובהק; ein Volk, ein Reich, ein Fuhrer - מהותה של הטוטליטריות. המדינה הדמוקרטית היא זירה של מאבקים בין בני אדם הדוגלים בערכים שונים. היתרון של המשטר הדמוקרטי הוא שהוא מאפשר לבני-האדם להיאבק על ערכיהם המנוגדים זה לזה-מה שאין המדינה הטוטליטרית מרשה לאזרחיה.
המדינה כלומר המנגנון השלטוני-איננו מסוגל להגשים דבר מן הדברים שבני-אדם שונים רואים כערכים; רמת חיים נאותה, חינוך, צדק, חרות, כבוד, עבודת ה'. השגת מטרות ערכיות אינה בעיה מדינית אלא בעיה אנושית''. (''מן הלאומניות אל החייתיות'', http://tpeople.co.il/leibowitz/leibarticles.asp?id=38 )
ההדגשות שלי.
א. ''הטעם בקיומה של מדינה וההצדקה לקיומה אינו אלא הצורך בה. 'צורך' זה קיים בשני מישורים: קיומו של הפרט ('אלמלא מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו'); עצמאותו של 'העם'. כל כוח וכל בשלטון שבידי המדינה מעבר לסיפוק הצרכים ההכרחיים הוא עריצות, מאחר שכל שלטון (בכל משטר) הופך מיד מאמצעי לתכלית ומנוצל ע''י השליטים (בכל משטר שאפשר להעלותו על הדעת) לקיום שלטונם. מהותה של דמוקרטיה - צמצום סמכותו של השלטון עד למינימום ההכרחי לסיפוק הצרכים ההכרחיים; לשון אחר - דמוקרטיה היא הגנת האדם מפני ממשלת מדינתו''. (''יהדות, עם יהודי ומדינת ישראל'', ''מדינה ודת'' מתוך ''הדרך'', מס' 4, מאי 71).
ל' מתעלם כאן מקיומן של דמוקרטיות דורסניות בהיסטוריה ומהעובדה ש''דמוקרטיה'' משמעה ''רצון הרוב'', אבל הרעיון ברור. כעת הוויכוח הוא על מהו ''צורך הכרחי'' שאותו רק השלטון יכול לספק. אני בדעה שהניסיון וההגיון שניהם מראים שמנגנון רווחה שהשלטון מנהל הוא אפילו פחות יעיל ויותר מזיק מפעולה חופשית של חברות ביטוח פרטיות המתחרות זו בזו על לקוחות ועמותות וולנטריות המתחרות זו בזו על תורמים.
ב. ''... אך דומה כי בעייתו של הקיבוץ היא גם בעייתו של רעיון הסוציאליזם כאידיאולוגיה חינוכית וכגורם מושך יהודים. הדרגה הגבוהה ביותר בשחרור האדם שהושגה עד עכשיו, הושגה ע''י הפועל השוודי, הנורווגי, האנגלי, האמריקאי, ההולנדי השוויצי, בארצות המשטר ה'קאפיטאליסטי', ולא נמצאה קורלאציה בין קולקטיביות ובין חירות-האדם. להיפך - מתגלה שדווקא במשטר קולקטיביסטי האדם חפשי פחות'' (שם, 'הזהות היהודית והשתיקה הישראלית'. דו-שיח עם אהןד בן-עזר, 66).
ההתייחסות הראשונה שראיתי מצד ל' לחופש כלכלי ולמשטר קפיליסטי. סוגיית הרווחה נגררת מכאן רק בעקיפין, ע''י האמירה שככל ש*המשטר* יותר קולקטיביסטי (כלומר - משטר שכופה ''סולידאריות''), נמצא האדם פחות חופשי.
ג. ''טובי הכלכלנים אצלנו מחזיקים בדעה, כי זרם כספי-חינם מונע את אפשרות הבראת המשק, וכהדיוט הדבר מתקבל על דעתי - שכספי-חינם מעוותים את המהלך הנורמאלי של הפיתוח, שלא לדבר על תופעות שליליות נוספות שמביאים עימם כספי-חינם, כגון הרחבת התהום בין ישראל הראשונה והשניה, שההבדלים ביניהן הולכים ומעמיקים לעינינו... הנתיב בו אנו מהלכים אינו מוביל ליצירת קשר של בני עם אחד, אלא קשר של נותני-תרומות ומקבלי-תרומות, וזה אינו קשר אלא תהום המפרידה מבחינה נפשית יותר מכל דבר אחר''. (שם)
כאן אני מבין של' מתייחס לבעיית ''מלכודת הרווחה''. התלות שיוצר האדם שמקבל את דמי הרווחה במנגנון מכניסה אותו למלכודת מעגלית שספק אם מנגנון הרווחה מסוגל להוציאו ממנה. זו בעיה שקיימת אף בעמותות וולנטריות, אך אלו יתחרו אחת בשניה בניתוק התלות בכדי לקבל תרומות (במקום העמקתה, כמו המנגנון הקיים כיום, ע''ע ''המגזר החרדי''). ביטוחים פרטיים לא מובילים לתופעה, כידוע.
ד. ''הבחירות לוועידת הסטודנטים באוניברסיטה העברית הנחילו מפלה מוחצת ל'גוש ישראל העובדת' ונצחון לרשימה של 'בלתי-תלויים'. תוצאות אלו גרמו זעזוע נפשי לכמה פובליציסטים של הממסד המפלגתי-שלטוני, ובייחוד לממונים על ענייני תרבות ורוח במערכות עיתוני 'מפלגות הפועלים'. הללו מקוננים מרה על 'התרחקות הסטודנטים מערכים רעיוניים וסוציאליסטיים', על 'האדישות הציבורית' בקרבם... עקב להיטותם אחרי 'בולמוס הקארייריזם והחיים הנוחים'... אם נדון באובייקטיביות במשמעות הבחירות בין הסטודנטים, נוכל לראות תופעה משמחת וסימן מעודד בכך, שהשיטות שבהן זוכה הקונפדרציה של האוליגרכיות של מפלגות השלטון לנצחונות בבחירות בציבור המשועבד לה ב''ישראל השנייה'' ובישוב הערבי - הכזיבו לפחות בסקטור אחד של הנוער הישראלי, ושאנשי הסקטור הזה מאסו בחסות השליטים ומבקשים להגיע בכוחות עצמם, ע''י לימודיהם והכשרתם המקצועית, להיות רופאים, מהנדסים, כימאים, עורכי-דין, מורים וכו'. אם זהו קארייריזם - מה שם נקרא להווי של עסקנות ופקידות מפלגתית, המשתלמת בכספי המגבית וכספים אחרים הנלקחים ממקורות לאומיים וציבוריים, ושלא נועדה אלא לקיים את המנגנונים המעסיקים עסקנים ופקידים אלו?'' (שם, ''הנוער הישראלי ו'הערכים''', 'בטרם' 60).
דברים אלו נאמרים על רקע שלטון מפא''י, אבל השימוש ברטוריקה של ''אדישות ציבורית' עדיין קיים.
ה. ''השלטון מוסמך להכריע בבעיות תועלתיות מסוימות (לא בכולן!) ואין לו סמכות להכריע בבעיות ערכיות-לא מוסריות ולא דתיות, ואפילו לא חברתיות (במידה שאין להם השלכות משפטיות). אם אין תמימות-דעים בין בני אדם על ערכים, נמצאת המדינה שאינה פשיסטית לא מסגרת של אחדות אלא זירה של מאבקים. הרעיון של המדינה כמסגרת ל"אחדות לאומית" הוא רעיון פשיסטי מובהק; ein Volk, ein Reich, ein Fuhrer - מהותה של הטוטליטריות. המדינה הדמוקרטית היא זירה של מאבקים בין בני אדם הדוגלים בערכים שונים. היתרון של המשטר הדמוקרטי הוא שהוא מאפשר לבני-האדם להיאבק על ערכיהם המנוגדים זה לזה-מה שאין המדינה הטוטליטרית מרשה לאזרחיה.
המדינה כלומר המנגנון השלטוני-איננו מסוגל להגשים דבר מן הדברים שבני-אדם שונים רואים כערכים; רמת חיים נאותה, חינוך, צדק, חרות, כבוד, עבודת ה'. השגת מטרות ערכיות אינה בעיה מדינית אלא בעיה אנושית''. (''מן הלאומניות אל החייתיות'', http://tpeople.co.il/leibowitz/leibarticles.asp?id=38 )
ההדגשות שלי.