דעתי לגבי סיפור השונות
חשוב לי לציין שאני מבינה את השיקול הזה, זו הסיבה שאחי הגדול נימול למרות שההורים שלי לא רצו (ולפני כמעט ארבעים שנה זה היה שיקול הרבה יותר כבד מהיום, בכל זאת). מצד שני אני חייבת לומר שכל ילד יש לו את הייחוד שלו, את השונות שלו, ואת ההתמודדויות שבאות איתה. אני אשה - לא הייתי אמורה לעבור ברית או משהו כזה. מאחר והייתי ילדה חלשה פיזית, חנונית, תולעת ספרים וכו' - ביליתי חלק ניכר מילדותי בתור שק חבטות פיזי ומנטלי של חברת הילדים בני גילי (גרתי בקיבוץ. לא היה לאן לברוח). הילדות שלי עברה עלי ברובה כשאני מוחרמת על ידי הילדים האחרים, לא דיברו איתי, ירדו עלי, צחקו עלי, היכו אותי לעתים קרובות. הייתי מנודה רוב הזמן, אומללה לעתים קרובות. ובכל זאת אם אני מסתכלת על המאקרו הילדות שלי היתה בעיני ילדות טובה ומאושרת, ויצאתי נשכרת בכמה מובנים מהחוויה הקשה הזו. מה שאני מנסה לומר הוא, שכל ילד עלול לחוות דחייה בוטה מצד בני גילו. אצלי לא היה שום מום פיזי. סתם ילדה חנונית. זה הכל. אתה לא יודע מה יהיה גורלו של ילד כשהוא נולד, ואתה צריך לקבל את ההחלטות מראש. אני עם שבועת היפוקרטס בנקודה הזו : קודם כל, אל תזיק! מאחר והשתכנעתי שברית מילה מזיקה, אני בעד לא לעשות אותה, והעדויות ששמעתי לאורך השנים מאלו שלא עשו חיזקו אצלי את התחושה שהאלמנט החברתי הוא פחות קריטי (בשנים האחרונות). ילד חברותי, בטוח בעצמו, עם אישיות כובשת - זה לא יפריע לו. ילד שנוטה להתבודד כנראה יחווה את זה אחרת. ילד כמו שאני הייתי - סוג של קלוץ סוציאלי - כנראה ינודה על רקע כל מיני דברים, וביניהם אולי (אולי!) גם הצורה של הפין שלו. קראתי פעם פוסט של מישהו בפורום ההוא (מתנגדים לברית) שרצה לנפץ את מיתוס ה"מה יהיה בצבא". הוא טען שמעולם לא היתה לו בעיה כזו, ושכשהוא היה בצבא אתה לא היית בוחן את הבולבול של חבריך למחלקה, כי אז היו מתייגים אותך כהומו (בעיה אחרת בזכות עצמה, אבל אתן מבינות לאן אני חותרת). בסופו של דבר, אצל רוב הציבור השפוי, פשפוש באבריו האינטימיים של הזולת הוא לא מקובל. ואלו שזה מקובל אצלם, אני לא רוצה שום קשר איתם או השפעה שלהם על חיי.
