דור הסנדויץ'- דיון כבד לסוף שבוע

[יעלעל]

מעבר לזה

אם עוברים לדיור מוגן כשבריאים, יש סיכוי להתקבל לדיור הסיעודי במקום. כשבאים "מבחוץ" יש סיכוי יותר קטן להתקבל למקומות הטובים כסיעודיים כי יש עדיפות למקומיים.
הנקודה היא שצריך לעשות "סוויצ'" בראש בשביל לעבור למקום כזה. יש לי חברה שאבא שלה עבר כחודשיים אחרי שהתאלמן כי לא רצה להכביד על ילדיו והוא ממש מאושר שם, בחוגים, במפגשים, ממש טוב לו. הוא נייד, נוסע לילדיו ולנכדיו כשרוצה אבל בבית יש לו חברה, יש עם מי לדבר. זה ממש נחמד.
מצד שני, סבתי ז"ל משלב מסויים לא הסכימה לצאת מהבית כדי ש"לא יראו כמה היא זקנה". היא לא אהבה זקנים, והתביישה בזיקנתה. וזה חבל. אמנם הייתה צלולה עד סופה בגיל 100.5 אבל הייתה רק בבית בשנים האחרונות ולדעתי זה בזבוז.

 

[קליספרה]

נכון מאוד יעלעל

אבל זאת הבחירה שלהם וההחלטה שלהם.
את יכולה להביא את הסוס אל השקת אבל לא להכריח אותו לשתות.
אני חושבת שאמי היתה הרבה יותר נהנית מהחיים אם היתה עוברת לדיור מוגן טוב. אבל היא לא חושבת כמוני - אז מה משנה מה אני חושבת

 

[ידידונט]

ככ יפה כולם מגיבים נושא כאוב

כתיבה מענינת "ממטפלת למטופלת"
מסתבר שכל אחד והמזל שלו....
לפחות נאחל שתתבגרי בכבוד ובבריאות ולא תזדקקי לילדייך את

 

[קליספרה]

אני לא יודעת על מה הדמעה

את הרי יכולה לשער שהטיפול בהורים מבוגרים - עד כמה שנעשה באהבה וברצון גדולים - לוקח מהילדים זמן ומשאבים (שגם ככה מוגבלים) - שלא לדבר על הקושי הרגשי הכרוך בזה.

אני אפילו לא מדברת על תקופות של קטסטרופה - אבל גם תמיכה שוטפת בהורה זקן שהוא עצמאי אך לא לגמרי - מהסוג של קניות, קצת בישולים, סידורים, ריצות לרופאים ולנייד אותם ממקום למקום דורשים זמן והתרוצצות ותמיד באים על חשבון משהו אחר .

כשיש זמן חופשי זה באמת לא נורא, אנחנו זוכרים מה ההורים עשו בשבילנו שהינו ילדים ומאמצים ללבנו את "כבד את אביך ואת אמך" - אבל כשכל פעולה כזאת נופלת על מירוץ החיים המטורף, דורשת הערכות מחדש והזזת כל הלו"ז, זה כבר הרבה יותר מעיק, בעיקר אצל ילדים שהם גם הורים לפעוטות, שגם כך לא נמצאים איתם מספיק בגלל שהם כל כך "מפונקים ועצלנים" ועובדים רק מצאת החמה עד צאת הנשמה.

אז לבוא ולהגיד "כל אחד והמזל שלו"..?
אני מבינה מאיפה זה בא אבל בשורה תחתונה, הורה חולה זה לא מזל לאף אחד - לא להורה שהיה מעדיף להיות בריא ולא להשען על הילד ולא לילד שעושה הכל כדי לעזור ובסופו של יום מרגיש שלא עושה מספיק.

 

[ידידונט]

מה שאת חושבת יקירתי עדיין לא משנה את העובדה

שכל אחד ומזלו
כאילו יש ילדים שגדלו יתומים שלא ברצונם וסבלו בקטנותם ללא הורים
היית אומרת להם איזה כייף לכם סבלתם אז היום אתם חופשיים?? טייל ללמוד ולהיות חופשיים נראה לך שזו הנוסחא?
או בואי נגיד אחרת את חושבת לפעמים על עצמך מה יהיה עם הילדים שלך כשתתבגרי את
בעצם כתבת "ממטפלת למטופלת" בידי מי היית רוצה להיות מטופלת יקירתי? (עובדת זרה..בתי אבות וגריאטריה...??)
והדימעה הייתה לא על סיבלך או סבל ההורים או על כל אחד ומזלו
אלא עצוב שכך נראים פני הדברים ויותר עצוב כמה נכון מה שכתבת ועל אלה אני בוכיה יקירתי.
(והורה חולה זה כן מזל רק שמזל לא בהכרח בא תמיד עם "טוב")
לחייך לך?

זה נראה טוב יותר לדעתך...?!
אני חושבת מה שלא יהיה הנושא כאוב ועצוב,
הדיסקוס בו לא ישנה כלום אבל יכול לתת אולי עידוד ואפילו לפעמים נחמה ש"זהו כניראה דרכו של עולם."
לפי תגובתך הטעונה לא הבנתי מה רצית או חשבת לקבל כתגובה.
הייתי שמחה לשמוע מה היה משנה לך את תחושתך בעניין ,
אם תגובה של מילים בודדות בלי כוונות גדולות הזיזה אצלך כמעט את אמות הסיפים

 

[קליספרה]

התגובה שלי, היא תשובה, לא שאלה

והיא לא הזיזה שום אמות סיפים - אני כנראה לא נקראת נכון.

כל מה שאמרתי סה"כ הוא: שהחיים הם לא שחור ולבן, ואת יכולה בו זמנית לטפל בהורייך מתוך כוונה גדולה ורצון ועדיין להתקשות בכך ולחוש את הכובד והמעמס הכרוך בעניין.

זה שאת עושה את הדבר שאת רוצה לעשות, או את מה שנכון לעשות, תלוי בעיני המתבונן, לא אומר שהמעשה קל ופשוט, בעיקר שאין חלוקה טבעית ואחריות קולקטיבית בין אחים כמו שאמרה הכותבת למעלה - ולכן התגובה שלך הפריעה לי זה הכל.

ולשאלתך את, אני לא מצפה מבני לכלום - נהפוך הוא - אני די משוכנעת שמהבחינה הזאת לא כדאי לבנות עליו

 

[דף חדש4]

למצוא את האיזון

עצוב לי לקרוא את הכותבת שאומרת- ממטפלת למטופלת. למה? יש לך חיים! את לא רק רשאית אלא חייבת לחיות אותם לשביעות רצונך המלאה!
אנחנו לא צריכים להיות קורבנות. אנחנו צריכים לנסות לכוון אתהחיים ולהיות שלמים עם הבחירות שלנו ועם המחירים.
כמו שכשהיו לנו ילדים קטנים- לא בהכרח נשארנו בבית. היתה לנו מטפלת, היה גן ילדים, השארנו אותם אצל ההורים ונסענו לחו"ל, עבדנו, יצאנו לראות סרט. לא עצרנו את חיינו.
כך גם עכשיו- כשיש הורים מבוגרים. עם כל הכבוד והרצון לתת ולעזור- חייבים לדעתי לא לשכוח את עצמינו בתוך זה.
להכניס מטפלת, אם צריך- בית אבות. לשים להורים גבול, אם לא מדובר במצב של חרום. אנחנו חייבים למצוא את האיזון ולמצוא זמן גם לעצמינו. אסור לאחרים לשחוק אותנו מעבר למה שאנחנו בוחרים לתת. זו דעתי. אחרת- דכאון, עייפות וזה לא טוב לאף אחד. גם לא להורה שאנחנו מטפלים בו.

 

[עציון]

אל תשליכנו לעת זיקנה,ככלות כוחינו אל תעזבינו

צריך מזל בחיים. צריך ילדים שיחזירו מיקצת ממה שקיבלו מהוריהם.

ואת הפסוק למעלה לא אומר לילדיי.....בבוא העת..

 

[gal-or]

אני מגדלת את סבתא שלי

ממש כמו שמגדלים ילד קטן

 

[מעצימה]

אבא שלי...אמא שלו..

משני הצדדים..קשה עד מאוד...אך לא סגורה אפילו מה קשה יותר הפיזי שלנו או הנפשי שלנו הילדים המטפלים,הרואים,החווים את ההורים עם הקשיים ,ההדרדרות...הפחד בעיניים-כן זה שם!!
ואבי אפילו חוזר ואומר "עוד כמה נשאר לי" והוא בן 85 צלול יחסית עם גוף לא מתפקד.

וחמתי עם אלצהיימר קשה חיה בעולם אחר...מתה בחייה וכל כך רוצה שזה יפסיק...ואין דרך להקל עליה...

ועצוב...כל כך עצוב..כל כך...

 

[Simply Be]

 

[mykal]

אוי, כ"כ הזדהיתי עם המשפט:"משני הצדדים..קשה עד מאוד...אך לא סגורה אפילו מה קשה יותר הפיזי שלנו או הנפשי שלנו הילדים המטפלים,הרואים,החווים את ההורים עם הקשיים ,ההדרדרות...הפחד בעיניים-כן זה שם."
החזרת אותי אחורה ממש ללפני שנה,
כמה קשה,
אבל גם הגעגועים קשים מנשוא.

 

[vicz]

קשה אבל האלטרנטיבה יותר קשה

אני בהחלט מבינה כמה קשה הטיפול.
טיפלתי בסבתא שלי, גם כשהייתה עצמאית מינימלית (פרקינסון מתקדם) וגם כשהייתה סיעודית (סרטן).
זה קשה.
פיזית, נפשית.
אבל תמיד ראיתי בזה זכות גדולה.
היא גידלה אותי והרגשתי שראוי להחזיר לה יחס דומה.
גם כל יום שהייתה איתי היה לי מתנה (כל עוד לא סבלה).
עכשיו אני לא צריכה לטפל, אבל האמת היא שהייתי מעדיפה שתהיה פה....


אני מניחה שזה מאוד תלוי ביחסים עם ההורה וגם באופי של ההורה.
את אמא שלי קשה לי לגדל.
היא עוד צעירה (רק יצאה לפנסיה), ברוך השם לא צריכה עזרה פיזית אבל מתנהגת כמו מתבגרת טיפוסית ודורשת המון אנרגיה....